ישנם כמה וכמה תרגומי שירה שלי שאבדו בין מחשבים ישנים ואתרי אינטרנט שנמחקו. לפעמים משחק לידיי המזל ואני מוצא אחד מהם באתר אחר שצץ פתאום. כך שב אליי לפתע תרגומי לשיר המוכר של בילי קולינס הפופולארי.

מָבוֹא לְשִׁירָה

אֲנִי מְבַקֵּשׁ מֵהֶם לָקַחַת שִׁיר
וּלְהַחְזִיק אוֹתוֹ מוּל הָאוֹר
כְּמוֹ שְׁקוּפִית צִבְעוֹנִית

אוֹ לְהַצְמִיד אֹזֶן אֶל כַּוַּרְתּוֹ.

אֲנִי אוֹמֵר הַשְׁלִיכוּ עַכְבָּר אֶל תּוֹךְ שִׁיר
וְהַבִּיטוּ בּוֹ מְפַעְנֵחַ אֶת דַּרְכּוֹ הַחוּצָה,

אוֹ פִּסְעוּ אֶל חֲדַר-הַשִּׁיר
וּגְעוּ בַּקִּירוֹת בְּחִפּוּשׂ אַחַר מֶּתֶג אוֹר

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁיֵלְכוּ לַעֲשׂוֹת סְקִי מַיִם
לְאָרְכּוֹ שֶׁל שִׁיר
וִינוֹפְפוּ אֶל שֵׁם הַמְּחַבֵּר שֶׁעַל הַחוֹף.

אֲבָל כֹּל שֶׁהֵם רוֹצִים לַעֲשׂוֹת
זֶה לִקְשֹׁר אֶת הַשִּׁיר אֶל כִּסֵּא בְּחֶבֶל
וּלְעַנּוֹת אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתְוַדֶּה.

הֵם מַתְחִילִים לְהַכּוֹת בּוֹ בְּצִנּוֹר
כְּדֵי לְגַלּוֹת לְמַה הוּא בֶּאֱמֶת מִתְכַּוֵּן.

הרומאן “סירה מספר חמש” ראה אור בסלובקית בשנת 2010. אני מקווה שבשנה הקרובה נוכל להביאו לדפוס בתרגומי, בתיווך מרכז התרבות הסלובקי בירושלים. הקטע שמובא כאן, גרסה ראשונה מתוך התרגום בכתובים, תורגם לקראת פסטיבל “ליל הספרות”, שהתקיים בתל אביב זו השנה השלישית, בארגונו של המרכז הצ’כי. הנושא השנה היה “מילה שלה”.

---

אני אשמור לך עליהם, אמרתי. התכופפתי בזהירות מעל הפנים המקומטות. פשוט תלכי, אמרתי בחוסר סבלנות. אולי ביקשתי לעזור לה ואולי רק ריגשה אותי תחושת הכוח. באותו רגע יכולתי רק אני להיות לה לעזר. האישה היססה, ניסתה לסדר את השמיכה שנבעטה וחיפשה אחר המוצץ בסל העגלה המרופדת בחיתולים. שוב נשמע הקול, דחוף ורם, כאילו גם רמקול הפלסטיק בתחנה ידע כי עתה יש לעזור למישהו. לבסוף הכריעה, שלפה איזו חבילה מן התיק התלוי על ידית העגלה, עוד פעם אחת סקרה אותי ואת הילדים ורצה למעלה במדרגות. עוד שניות ספורות ואל התחנה פרצה הרכבת בשאון.

רכנתי מעל העגלה וסירקתי את שיערי אל מאחורי האוזן, שלא ידגדג את פני הילדים ולא יעצבן אותם. בחיתולים הלבנים נראו שתי הפנים כעוגות דובדבנים תפוחות, מונחות על מפית.

הייתי שמחה גם אני לשכב בחיתולים לבנים כאלה, מאולחשת בריח חלב, מושקטת באהבת־אם מתמדת, בשקט, בתמימות, בבוּרוּת מבורכת, בחושים שטרם התפתחו עד תום והם מגנים עליי עוד יותר משהם פותחים בפניי את העולם. הייתי מתכרבלת לכדור כמו חתלתול, טומנת את פניי בחיתול, ומעבירה את כל ילדותי בעגלת בטלת־תינוקות מיוחלת־כמעט. הייתי מתעוררת מבוגרת, מסוגלת לסרב, להתגונן ולהחליט החלטות מבלי להראות סימן. הייתי שמחה להתעורר אל תוך עולם אחר מזה שבמציאות. הייתי שמחה לנסות חיים אחרים. הייתי פוקחת את עיניי בבקתת הגן שלי, באור בוקר מנצנץ, מוקפת אינספור חפצים קטנים שסיפורים נקשרו בהם מתקופות אושר קצרות. מכל סכנה היו שומרים אותי כחיילים גבעולי עשב קשים, ששנים ארוכות לא כוסחו. גדר חיה הייתה מגינה עליי בענפים זקורים, פונים אל כל הכיוונים. אקצץ בהם ואקצר רק כשאוכל להתגונן בעצמי.

קינאתי בילדים על שאינם חייבים לדאוג לדבָר. אם הם רוצים דבר־מה, הם רק צריכים לבכות. תמיד יבוא מישהו. אבל לבכות בקול גדול זה קל; לא לבכות – זה מה שקשה. קשה לבלוע את העצב והפחד ואת הבדידות ואת אי־הוודאות, לשמור על פני־אבן ולהחניק הכול ורק בגלל שלא יאה, בגלל שלא נעים לאחרים, כי זה לא הרגע המתאים, לא זמן טוב, לא מצב־הרוח הראוי.

כשהעוללים מייללים, מתקבצת מיד כל המשפחה וכל אחד מנסה למצוא פתרון לרעב, לקור, לצרכים, להנאה, לכל מה שלא נוח. לפני שהילדים מתחילים לחשוב ולדבר, פוסקים כולם כי הבכי טבעי הוא, נורמלי, אפילו נחוץ כדי שכולם יבינו את הקטנטנים. בחיוך גדול אומרים: קדימה, קטנצ'יק, תצרח כמה שצריך, תאמן את הריאות האלה. אבל בלב כולם מייחלים שהבכי יהיה קצר ככל האפשר, השכנים עוד עלולים לחשוב שהמשפחה לא יודעת לטפל בצאצאה־שלה.

קינאתי בניקיונם, בחיתוליהם הלבנים, בשמיכה הרכה ובראשי־התיבות של שמותיהם, שנרקמים על בגדיהם בתפרים עדינים. דמיינתי את אִמותיהם, עמלות בערבים במחט ובחוט־רקמה, רכונות נרגשות מעל האותיות הקטנות – אותיות שנרקמות באהבה וכמו מלאך שומר הן יושבות על החיתולים ומזכירות לעולם את האלטרואיזם האימהי, את חוסר־אנוכיותה של האם הזו, שהרי במקום לכבס את חולצתה, לחפוף את שיערה ולנוח, היא רוקמת ראשי־תיבות. אולי הייתה זו עבודתה של סבתא, של סבתא מן האגדות, שימים שלמים היא יושבת ליד החלון ומקדישה לנכדיה את מלוא רגעי־צלילותה הנדירים ואת כל מיומנויותיה שאין להן שימוש אחר.

קינאתי בשינה השקטה, הכבדה, שהם יודעים לצלול אל תוכה בכל עת ובכל מקום שרק ירצו. הרי כולם שמחים כשהילדים ישנים. כדי שלא יתעוררו, פוסעים סביבם הכול על קצות האצבעות, הדלת סגורה־למחצה, הווילונות מורדים. קינאתי בהם, כי כולם רוחצים ידיים לפני שנוגעים בהם, ושום מבוגר מיוזע לא מזדחל אל עריסתם, לא מתפלש בשמיכותיהם הריחניות או מזיל להם מתוך שינה ריר צהבהב על מצעיהם.

הם היו קטנים כל כך, שאיש ודאי לא הציב להם תנאים בתמורה לאהבה. איש לא אמר להם: אם תהיו טובים, נאהב אתכם.

הצצתי בתיק התלוי על ידית העגלה. היו בו המוני דברים, תרמוס, אבקה לבנה במכלי פלסטיק שקופים, כוסות מדידה מפלסטיק, בגדים, חיתולים חד־פעמיים, תרופות כלשהן בבקבוקונים וטיפות אף עם טפטפת גומי. הכול היה נקי, ארוז להפליא בתיק הרך שהאישה שכחה לסגור. חשבתי: לכמה דברים זקוק כזה ילד קטן. אני לא סחבתי איתי כלום פרט לארנק ומפתחות, אפילו ממחטות לא.

מן התחנה נשפכו לפתע אנשים עמוסי תיקים וחבילות. דחפתי את העגלה מעט הצידה, עמוק יותר אל צלו של דוכן עיתונים, שאיש לא ייתקל בה ויעיר את הילדים. הבטתי היטב בכל אחד מן הנוסעים, אך האישה לא הייתה ביניהם. לא הצלחתי להיזכר לגמרי בפניה, למרות שהלכה רק לפני דקות ספורות, אבל הייתי מזהה אותה לפי חולצת הטריקו הקרועה. איש לא הבחין בנו, לא בי, אף לא בעגלה הגדולה. שניים־שלושה אנשים נעמדו לפני הדוכן, אך משהבחינו ברשת הסורגים המכסה את האשנב, עזבו מבלי לומר מילה. תוך רגע הייתה המדרכה ריקה, וגם המדרגות וגם המסדרון הארוך. שום סימן לאישה.

היא השאירה את שני ילדיה הקטנים לבדם. לפני תחנת הרכבת הדוחה, שאנשים מוזרים משוטטים בה, בצל דוכן העיתונים, בצל ההולך־וקטֵן ללא רחֵם.

השמש כבר צרבה את פניהם של הקטנים, ואלה החלו לזעוף ולהתכעס, אחד מהם תלש את המוצץ מפיו בתנועה לא־מיומנת, אקראית, השני החל למשוך בשלו בעוז. סובבתי את העגלה כדי שהשמש לא תכה בילדים, הסרתי את השמיכה וחשפתי את רגליהם הזעירות. הרגליים היו שמנמנות ולבנות, מלאות קפלים עמוקים, כאילו קשר אותן מישהו בחבל מתחת לברכיים. אחד הילדים פלט צרחה לפתע. זמן מה ניסיתי לנענע את העגלה היטב, לפסוע הלוך־ושוב לכאן ולשם ככל שהתיר הצל, אך ללא הועיל, הילדים רק ניתרו. רצתי במעלה המדרגות, הצצתי במסדרון, אך לא היה כל זכר לאישה. הרמקול בישר על בוא רכבת נוספת. חזרתי אל הילדים שנרגעו בינתיים, עתה רק התייפחו והניפו אגרופים. הרוח התגברה ורשרשה בעלי השיחים הנמוכים. הכנסתי את שתי אצבעותיי המורות אל כפות הידיים הזעירות, שנסגרו עליהן כצבת.

הרכבת עזבה. אך האישה לא שבה. הילדים שכבו והביטו בשמיים. מתחת למדרגות הפכה הרוח פחית בירה ריקה וגלגלה אותה בשאון גדול לרוחב המדרכה, ובתוך כך יצרו האלומיניום, הרוח והאספלט הגבשושי מין מלודיה מוזרה. האזנתי. הצליל היה נעים, הוא הזכיר לי גינה, כי קרקוש דומה היה נשמע לעתים קרובות מבעד לגדר, מאחת מגינות השכנים, כשהפחיות התלויות על העץ הבריחו זרזירים.

עמדתי מתחת לגרם המדרגות והבטתי במסדרון. הבנתי פתאום שכבר זמן רב לא יצא איש מן התחנה. זה היה מוזר, כי לפני כן, עוד בטרם הופיעה שם האישה עם העגלה, זלגו מן התחנה אנשים בלי קשר לשאלה אם עמדה רכבת על הרציף או לא. עתה נותרה התחנה ריקה, ואם בכל זאת היה שם מישהו, מוכרח היה לשבת היכן־שהוא בדממה על ספסל, או לשתות בירה, רכון על הדלפק. הזמן כמו עמד מלכת בתוך הרִיק. שמעתי היטב את הפחית הולמת בגבשושיות האספלט, שמעתי את הקרקוש שלא הופרע בדבר. שום רחש מן הרמקול, שום קול משרוקית, שום שקשוק גלגלים, הלמות פסיעות אדם, כלום, רק הפסקה שקטה לטובת הפחית. האישה עדיין לא באה. נדמה היה לי שכבר עברה שעה לפחות, אבל לא היה לי איך לבדוק, לא ידעתי מה השעה, גם לא מה הייתה השעה כשבאה הרכבת. לא היה לי טלפון, זה לא היה מקובל עדיין. אז מה עכשיו? יכולתי לעמוד מול תחנת הרכבת כמה שרק רציתי, הייתי מחזיקה מעמד ברעב ובצמא, אבל מה אם הילדים יהיו רעבים, ישתינו על עצמם או יתחילו להשתעמם? אם תכה בהם השמש, הם יקבלו מכה. ילדים קטנים שכוחים מפוחדים, מסוחררים במכת־שמש.

ורק אני, אני שיודעת היטב מה פירוש להישאר לבד, עם מעט מצרכים בשקית ניילון וצרור מפתחות בכיס, אני אהיה זו שתציל אותם. כי אם אני יודעת לדאוג לעצמי, לאימא ולאירנה, אדע לדאוג גם לילדים האלה. אני יכולה לקחת אותם למקום שבו לא יפריעו להם רכבות ומנועי מכוניות מתניעות – למקום שבו יוכלו להירגע. אני יודעת לדאוג לכול; אשגיח גם על אלה.

הפחית התגלגלה לאיטה על המדרכה וטרפה את ספקותיי. אם האישה לא תשוב בטרם תתגלגל הפחית אל רגליי, אקח מכאן את הילדים. ככה החלטתי.

הרומן "מטא" ראה אור בשנת 2020 בהוצאת Host. את הפרק הראשון מתוכו תרגמתי עבור המרכז הצ'כי בת"א, לרגל אירועי "לילה פנטסטי" – סדרת ערבי ספרות בהשתתפות מרכזי התרבות האירופים בישראל. הוא מובא כאן באישור ההוצאה.

---

 גב הספר:
אנשי־על קיימים. אבל אף אחד מהם אינו גיבור־על. בעולם אחר הייתה לנקה קריזובה יכולה להיות גיבורת־על מן השורה. אלא שבעולם שבו היא חיה, אף אחד לא זקוק לאנשים בטייטס ובגלימה. במאה העשרים ואחת אין באמת ביקוש לציידי־פושעים חובבנים. לעומת זאת, אנשים מוכנים להרוג בשביל שואו וסקנדלים. וכך, בעוד שכולם סביבה בולעים כל מטא־סנסציה חדשה, לנקה חיה חיים רגילים כסטודנטית: היא ישנה כדי להעביר הנגאובר, מנמנמת בהרצאות, לא עונה לטלפונים מאימא ומדי פעם עוזרת לחברה לעבור מבחן הודות ליכולות־העל שלה. היא מעולם לא חשקה בתהילה, בתשומת לב טלוויזיונית או בגדודי מעריצים.

ובכל זאת, נראה שמעריץ אחד יש לה.

---

את הסיפור הזה אפשר להתחיל בהרבה דרכים. ובכנות, אני עוד לא יודעת באיזו מהן לבחור.

נקודת פתיחה מתבקשת היא כמובן הבוקר ההוא, כשהתעוררתי בחדר שלי עם הנגאובר מטורף ובחור זר במיטה. אבל אני לא רוצה שתקבלו רושם שזה אחד מהסיפורים האלה.

מהסיפורים האלה "על בחור ובחורה".

כי זה לא כזה סיפור.

אולי להתחיל... במה שקרה אז במחנה ליד הנחל? זו כנראה הנקודה הכי מוקדמת בכל העניין הזה: חמש הדקות המפחידות ביותר בילדותי התמימה, וסיפור־מקור של גיבורים, נבלים, של כוח גדול ואחריות גדולה. אבל...

זה לא סיפור כזה.

אז אתם יודעים מה? נתחיל בשאלה. בעצם שתיים. ואני מבקשת שתסגרו לרגע את הספר או את הקובץ פי.די.אף או אני לא יודעת במה אתם קוראים, ובאמת, אבל באמת תחשבו על שתי השאלות האלה, אוקיי?

אז.

אילו היה לכם איזשהו כוח על, איזה כוח הייתם רוצים?

ומה הייתם עושים איתו?

בחרתם?

תנו לי לנחש... לעוף? זה אחד הפופולאריים... ואיך לא, נכון? מי שיודע לעוף חופשי כמו ציפור, לא צריך לבזבז כסף על חופשי־חודשי.

מה עם קריאת מחשבות? זה בטוח חתיכת סכיזופרניה, אבל ברור. למעשה יש לנו פה בצ'כיה כמה קוראי מחשבות: למפורסם שבהם יש טוק־שואו פסיכי לגמרי והוא עושה מעצמו גלאי־שקר אנושי למרואיינים שלו. כל יום שני בשמונה וחצי הוא מגלה כמה רומנים, מחולל כמה גירושים ומגלה מי האבא האמיתי של מי. הוא מקבל על זה ערימה של כסף והוא המאמי הלאומי. הוא היה יכול לעבוד במשטרה או בשירות החשאי, אבל בתכל'ס אפילו זרועות הביטחון לא מגלגלות סכומים כמו תוכנית טלוויזיה נחותה.

על כל פנים... מה עוד? התחדשות־על של האיברים, ככה שלא תצטרכו לפחוד על החיים שלכם בכל לילה כשאתם נלחמים ברשע? לא עדיף כבר לתת למישהו לדקור אותך פעמיים בחודש בשידור חי בטלוויזיה, או לירות בך או לדרוס אותך? כי זה בדיוק מה שעושה אחד האינפלואנסרים הכי גדולים באינסטה הצ'כי. פוסט אחד שלו שווה פלוס מינוס מיליון קורונות. לעבור דרך קירות? בטוח יש הרבה דברים שאפשר לעשות עם זה, אבל תאמינו לי ששום דבר מזה לא חוקי או משתלם כמו תוכנית ריאליטי חודרנית משלך, בלי קשר לזה שהקונספט ממצה את עצמו אחרי העונה הראשונה. ראיית רנטגן? במקרה הלכתי לחטיבה עם בחור כזה. בנוסף הייתה לו גם יכולת מדהימה לזכור מתי יש לאיזו קבוצה של הבנות שיעור התעמלות. עכשיו הוא עובד בביטחון בשדה תעופה, אז הוא לא הדוגמה הכי טובה למה שאני מנסה להסביר לכם, אבל נראה לי שאתם לפחות מבינים את הסיפוק שאני מרגישה כל פעם שאני נזכרת בזה.

הפואנטה היא, שגם אם הייתם רוצים יכולת לאכילת־על — לא שאני יכולה לדמיין שתרצו כזה דבר, אבל נגיד — החדשות הטובות הן שגם כזה בחור קיים: הוא בן חמש עשרה, יש לו שיניים מיהלומים וערוץ יוטיוב שבו הוא נוגס כל דבר שהספונסרים שולחים לו בצירוף צ'ק, ועל כל מחבת שהוא נושך הוא מקבל יותר כסף מהמשכורת ברוטו של אימא שלי.

אז תחשבו שוב, מה אכפת לכם.

אם היה לכם הכוח שאתם הכי רוצים, מה הייתם עושים?

הייתם לובשים גלימה וטייטס ויוצאים להציל את הפלנטה?

או הופכים לסנסציית האינטרנט הגדולה בעולם?

כי אתם יודעים מה הבעיה? לסנסציות יש ביקוש. ביקוש לגיבורים — לא, נוֹט סוֹ מאץ'. מתי בפעם האחרונה נתקלתם בדרך הביתה באיזה שוד בסמטה צדדית חשוכה? כמה פעמים בחיים שלכם עברתם ליד בית בוער ואישה שצועקת ליד הכניסה "הילד שלי שם"? שלא לדבר על זה שהצלת חיים — גם אם היה בה צורך אמיתי קבוע — באופן עקרוני היא לא ממש עניין מכניס.

אנשי־על — או אנשי־מטא, כמו שקוראים להם באופן רשמי — קיימים. אבל אף אחד מהם אינו גיבור־על.

אלה סלבריטאים מעולם הבידור.

בדיוק התחלתי ללכת לבית הספר כשהכול התפוצץ. זאת אומרת, זה לא שכל אנשי־המטא התחילו להתקיים בבת אחת... בשנים הראשונות, כשהכול התחיל, עוד הצלחתי לתזמן כמו שצריך את היציאות שלי לשירותים, אז על רוב מה שקרה באותה תקופה גם ככה שמעתי רק הרבה שנים מאוחר יותר.

ככל שאני יודעת, הראשון היה איזה טיפוס אחד מהודו.

כמובן שיש הרבה "ראשונים": רֶדיט מלא עבודות־בעיניים, כל מיני אנונימיים ממיליון מקומות בעולם מתחרים ביניהם מי ימצא את העדות הכי מוקדמת על פעילות של אנשי־מטא. נראה לי שמדובר בווידאו של הבחור הזה שמרים גרוטאה של רכב. זה קרה עוד לפני שיוטיוב היה קיים, אז זה הסתובב ברשת ב...

אהמ...

אוקיי, אני באמת לא יודעת במה אנשים צפו לפני שהיה יוטיוב, אבל בקיצור: אנשים ראו את זה, צחקו, וחשבו לעצמם: איך שהטכנולוגיה מתקדמת, אפילו בחורים שמצלמים את עצמם במה שהוא בבירור מצלמה יד שנייה יכולים לעשות כאלה קסמים עם אפקטים, שזה נראה כאילו השחיף ממש מרים אוטו שלם מעל הראש. הם לא העלו בדעתם שהם באמת עדים למשהו שיכול לשנות את כל העולם מהיסוד.

הם הרי לא יצאו מדעתם.

ברשת אפשר למצוא מלא סיפורים כאלה. ויכול להיות שאפילו קצת חבל לי שלא נולדתי חמש שנים קודם ולא יכולתי לחוות את זה. אחד מהסרטונים האהובים עליי הוא זה של הסיני ששדד את הבנק הלאומי באמצעות טלפורטציה. הוא צילם את הכול והפיץ את הווידאו לכל העולם, אבל הבנק כמובן לא היה יכול להכריז אז ששדד אותו מישהו שמסוגל לשגר את עצמו ממקום למקום. אז הם התעקשו שמדובר במתיחה.

בטח לא תופתעו לשמוע שעדיין לא מצאו אותו.

אני באמת חושבת שאז, שנייה לפני שזה התפוצץ, אז זה בטח היה הכי קורע. כל סוד הרי מאבד מהקסם שלו כשאתם מגלים איך עושים אותו.

והגילוי הזה היה כל חמש עשרה דקות התהילה שהמדינה הקטנה שלנו, המדינה הלא־חשובה שלנו, הצליחה לסחוט מהמָיינדפָאק הגלובאלי הזה.

זה קרה כשהבן של איזה סטניסלב פוריזק מוויסוצ'ינה שלף מצלמת וידאו מהמגירה ורובה מהאסם, כיוון את שניהם אל אבא שלו, ולחץ.

הווידאו הזה כמובן כבר מזמן ביוטיוב. בפעם הראשונה ראיתי אותו במסיבת פיג'מות אצל חברה מהיסודי, שאני כבר לא זוכרת איך קוראים לה. אני כן זוכרת אבל איך קברתי את הראש בשמיכה כשהסרט התמקד בדמותו של מר פוריזק, עומד באוברול כחול לפני שער האסם, ועם מבט לגמרי פלגמטי על הפרצוף פושט את ידיו לצדדים, בזמן שהבן שלו, שלגמרי יכול היה להיות בגיל שלנו אז, מצמיד בלי הרבה כישרון את הכת לכתף ויורה בו ישר באמצע החזה.

אני זוכרת איך שאר הבנות בחדר צווחו בהתרגשות ואיך אחת מהן הצליחה בסוף לשלוף את הראש שלי מהשמיכה בדיוק ברגע שהמצלמה התמקדה בחזה של מר פוריזק, שרוקן מהאוברול המרוטש שלו כדורי עופרת מרוסקים.

מובן שזה אחד הסיפורים הכי מבוקשים — ובגלל זה גם הכי מסולפים — של המציאות שלנו, אז קראתי עשרות גרסאות שונות פחות או יותר של מה שקרה אחר כך. אבל אם נסכים לא להיצמד יותר מדי לפרטים, אז זה קרה ככה:

מישהו הדליף את הווידאו.

משלחת של שירות הביטחון הכללי באה לקחת את מר פוריזק, ובמשך שבוע אפילו המשפחה שלו לא שמעה ממנו.

וכשהוא הופיע שוב מול עדשותיהן של מצלמות הטלוויזיה, זו הייתה הפּצצה התקשורתית של המאה ה־21: גיבורי־על קיימים והראשון ביניהם הוא נהג טרקטור מוויסוצ'ינה.

מסיבת העיתונאים שבה הכריזו על כך היא עד היום הווידאו השני־הכי־נצפה ביוטיוב — ישר אחרי הקליפ דאנס הספרדי מהקיץ שעבר, שאני כבר לא זוכרת איך קוראים לו. ואם אתם שואלים אותי, אז זה מאה אחוז בגלל הפרצוף המסכן של סטניסלב פוריזק, שנראה כל הזמן כאילו מכבסים שם סיפורים לא נעימים מהילדות שלו, ולא את העובדה שהעור שלו עמיד בפני פגיעת כדורי עופרת שנעים במהירות של חמש מאות מטר בשנייה.

ומהר מאוד התחילו אנשי־מטא לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם. כולם השתגעו מזה. ברור. היה זמן שזה נראה כאילו יהיה שלום עולמי פשוט בזכות העובדה שכולם בשוק מזה שבקומיק־קון השנה יהיו אוונג'רז אמיתיים.

העולם הזה, שאף אחד לא חשב שיכול עוד להפתיע איכשהו, השתנה מהיסוד בתוך שבועות.

לטוב? לרע? לא יודעת. איך אני בכלל אמורה לשפוט? כמה אתם זוכרים מגיל שבע? אני הרי נולדתי לעולם הזה.

אלה שנולדו דור אחד קודם לכן... להם העולם התהפך ככה פתאום באמצע החיים.

בשנים הראשונות קרו מלא דברים מטורפים. כתות דתיות, סינדיקטים אקטיביסטיים... העולם נעמד על הראש ועוד עשה סלטות. אבל אחר כך... אחר כך זה נרגע.

את פוריזק ודומיו פחות או יותר בלעה האדמה — הוא עצמו עוד עשה כל מיני עבודות צדקה, ביקר ילדים בבתי חולים וכאלה, אבל היה די ברור שזו לא כוס התה שלו. הדור הצעיר תפס את המקום שלו: הדור שידע מה זה אינטרנט וכמה הם יכולים לקבל על סלפי אחד עם איזה ילד בכיסא גלגלים. הדור הצעיר תפס את ההגה ויצא לעצב את העתיד.

ואת מקום הפחד מהעובדה שלאחד מכל מאה אלף איש יש יכולות שסותרות את כללי הפיזיקה, החליפה התמיהה מכך ששאר התשעים־ותשעה אלף תשע מאות תשעים ותשעה נורמלים יכולים להדליק טלוויזיה בערב או לפתוח פייסבוק ולהשתומם מהעובדה שאחרי מילניומים שלמים של ציוויליזציה אנושית היה להם המזל להיוולד לרגע ההיסטורי הזה, שבו החלו להתרחש ניסים; לעידן שאפשר לתקוע למישהו סכין ביד ולראות את הפצע מחלים לנגד עיניך. ואז לקבל חתימה על החזה מאותה יד עצמה, וכל מה שאתם צריכים לעשות זה להשיג כרטיס לערב הגאלה של ערוץ 12.

אני זוכרת ערב אחד.

אני זוכרת אותו בדיוק מרבי. זה היה 25 בינואר 2008, הייתי בת אחת עשרה, שכבתי על הספה בסלון, השמיכה נוגעת לי בסנטר, הרגשתי הכי רע בעולם ובהיתי בחלל שלפני הטלוויזיה, ששידרה את אמת או בדיה — הדבר הזה עם קורא המחשבות — ובערך באמצע התוכנית בא הביתה אבא.

זה היה בימים שהוא עוד גר איתנו.

הוא נשען על הספה ובמשך כמה רגעים בהה בטלוויזיה בשתיקה. כשאני חושבת על זה בדיעבד נראה לי שפשוט עבר עליו יום קשה, אחד מאלה שאתם רק רוצים שמישהו יוציא מכם את האוויר כמו ממזרון מתנפח וידחוף אתכם לאיזו פינה. אבל אז באותו ערב רק שמעתי אבי האהוב ממלמל בעצבנות:

"אהבתי את זה יותר כשהכול היה כמו פעם. כשאנשים עוד היו נורמליים".

ואני בת האחת העשרה שיהקה, העיפה מעליה את השמיכה ומיהרה לנעול את עצמה בחדר עם דמעות בעיניים.

בכיתי כל הלילה עד שהשמש עלתה. כי בדיוק באותו היום גיליתי, שאני לא נורמלית.

מראשית אוקטובר ניתן להאזין באתרי הפודקסט השונים לספר שמע שנוצר ביוזמת EUNIC GLOBAL ונשיאות סלובניה במועצת האיחוד האירופי, בשיתוף עם מכוני התרבות הלאומיים של מדינות האיחוד. הוא מציג סיפורים קצרים של סופרים עכשוויים מן המדינות השונות. הפרק השני בספר, בתרגומי מצ'כית, הוא הסיפור "הקשת" מאת מארק שינדלקה - סיפור יפהפה ומטריד ממש, על חיפוש אהבה בין אב ובן, ועל אופנים שונים של אלימות. פרק זה נוצר בשיתוף המרכז הצ’כי בתל אביב.

"אתה לא רוצה להגיד לי על זה משהו?" ניסה פטר. השמשה הקדמית התאבכה באדי מילות השווא. אבל כלום. האדים פוחתים ואובדים. אובדת גם המשמעות, סיבת אותן מילים. שקט. סיבובי המנוע הרכים, הקבועים, תנועתו החלולה של מוט ההילוכים, אנחת הרכב הנוסע. לידו, בזווית העין, בנו. נשען על החלון, ראשו כפוף, שעוּן לאחור, שפתיו חיוורות, קפוצות, בלתי נגיש, זר. פטר שב במבטו אל הדרך. הם נוסעים ביער. יורד גשם. המגבים נעים במקצב קבוע. מסמנים חצי עיגול, הגומי חורק, המשטח הנקי מתחיל באחת להתמלא בגשם.

"זה שיזרקו אותך מהבית ספר, זה נראה לי ברור," אומר פטר, כבר לגמרי לחינם. מן המושב שלצדו כמו נושב קור. הגומי חורק, המשטח מתחיל להתמלא בגשם. זה מעביר לפטר צמרמורת בגבו. בנחרצוּת שמפתיעה אותו עצמו, הוא מוריד הילוך. כאילו משהו השתחרר ממקומו, כאילו שבר משהו חי. הוא פונה אל שביל ביער. אבנים ניתזות אל השילדה. הוא מביט בילד. הוא יושב ללא תנועה, ללא שינוי, חיוור, זר. על מה הוא חושב? הוא מסתכל למעלה, אל צמרות העצים. הן נעות מעליו. מתפרשות כמו מערכת עצבים. הכל מחליק, נוסע הלאה. סחרחורת קלה. ועל החלון מים. טיפה מצטרפת לטיפה, משקלה גובר, היא גולשת, מותירה סימן רטוב, עוד רגע וגם הוא מתפרק מעצמו ושב והופך לטיפות נפרדות. אילו רק ידע מאיפה להתחיל, איך להתקרב. לפחות תגיד משהו, יקוּבּ! אל תסתתר לי! אבל יקוב שותק, הדרך עולה, ומסביב הולם הגשם. ומעל לכל – נוירוזה. חצי עיגול, חריקת הגומי. נער בשם יקוב. בנו בזווית העין. תנועת הענפים, תנועת העצים. ומעל הכל לפתע חצי עיגול.

"תראה, יקוב, קשת!" אומר פטר, מצביע, אבל לשווא, זה מיותר.

"בזה אתה כבר לא מחליט! אני מקוָה שזה ברור לך, אתה – לא!" צועקת האישה הזעירה, השבירה. אשתו לשעבר. אשתו לשעבר של פטר. לפטר עולות בראשו מילים רעות, אך בקול הוא אומר רק: "יאנה, תעשי לי טובה, אני מבין אותך, וצדקת אז... היינו צריכים לעשות משהו. אבל ככה... זה לא הולך ככה. את הרי לא רוצה לאבד את יקוב לגמרי!"

אלא שיאנה מתעקשת:

"בזה אתה כבר-לא-מח-ליט!" והיא הולמת בסכין על קרש החיתוך לפי הקצב, הבצל מתפרק, מן החדר הסמוך נשמעת חריקה. בנה השני של יאנה. שני עם בעלה החדש. הבעל החדש עומד נשען על המשקוף. הוא מקשיב. הוא שותק. הוא בוהה בסיר שבו נוצר מזון.

"יקוב לא משוגע", אומר פטר מעצמו, בהיסוס. "והוא גם לא אלים, לא שום דבר כזה. הוא רגיש, הוא בן ארבע עשרה, זה גיל דפוק. תקופה כזאת... אז הוא מצא לעצמו כמה אידיוטים, אני לא יודע..." הוא שומע את עצמו בין רחשי אדים, במטבח שהיה פעם גם מטבחו. המנורה מעל השיש, עם המפסק השומני בצד, דלתות על מגנט, המבער השמאלי מאחור בכיריים לא עובד, החלון נסגר בקושי, צריך לדחוף קצת מלמטה. טפט עם דוגמת פרחים, שהם רבו בגללו. כתם על הטפט קצת מעל השולחן, טביעת אצבע שוקולדית של יקוב בן שלוש.

"הם התגרו בו," יאמר לבסוף פטר וזה יישמע אמין. "אני אלך למנהל, אפשר עוד לעשות משהו..."

"מה לעזאזל אתה עוד רוצה לעשות?!" חותכת אותו יאנה במבטה. היא קוצצת את ראש הגזר. מבעד לתנועת הקולפן העצבנית מבליחה נימה אחרת. "לעשות משהו היה צריך כשהוא היה בן תשע... כשהוא תלה את החתול של השכנה..."

בבת אחת נזכר פטר באותו אחר צהריים. קיץ, האוויר מחניק, אִינְוֶרְסְיָה, שמיים אפורים, כולם אפאטיים מהחום, מיוזעים. פטר, יאנה, קובה והמכשפה מקומת הקרקע, זו שפטר צרח עליה בדלת כי היא גררה את יקוב הביתה באוזן. כולם עומדים מאחורי הבית, בוהים בֶּעָלֶה לָשון ורדרד, בשתי עיני דגים בולטות, בצרור מוך חסר צורה, תלוי על ידית הדלת, שעוד לפני שעה היה שמו מיקֶש.

"יאנה, זה... זה מה שילדים עושים. הם... הם מנסים דברים..."

יאנה מגחכת. "אתה כנראה השתגעת באמת. גם עם הילד הזה, גם איתו הוא פשוט 'ניסה', כן?"

"בחיי אלוהים, זה דברים אחרים לגמרי! פה הם הלכו מכות, זאת היתה תאונה."

"לא, זאת לא היתה תאונה. הילד שבר את הלסת."

"הם התגרו בו."

"זה לא נכון," אמרה יאנה. פטר מתופף באצבעות על השולחן ומניד בראשו.

"זה שיקוב התחיל, זה מה שכמה בהמות אומרים. את מאמינה יותר להם?"

קול החריקות דועך. "זה היה בכיתה מלאה ילדים... ויקוב הודה".

"בולשיט," מתפרץ פטר. "איזה קישקוש, בחיי! אני לא יודע למה הוא אומר ככה, אבל זה לא נכון. הוא עושה דווקא, מה אני יודע, בשביל לעצבן – אותי ואותך..."

יאנה מעווה את פניה, שפתה מתפתלת. היא חותכת גזר ושותקת. הבעל החדש עומד, בוהה בסיר כבתהום. פטר היה ממשיך, אבל זה לא הולך. הוא שואף אוויר, משהו בו נלפת, אבל הוא משחרר.

"טוב. תראי," יאמר אחר כך בזהירות, "מה אם במקום זה אני אקח את יקוב לכמה זמן אליי? ננסה..."

שקט.

"מה כל כך מפחיד פתאום?!" פורצת יאנה בצעקה לא צפויה, "איפה היית כשהיינו צריכים אותך? זה אתה שעזבת אותנו, אם הספקת לשכוח! בשביל הזונה הזאת! איך אני אמורה להסתדר לבד? את הכל הרסת! אתה יודע איך יקוב אהב אותך? הוא לא הפסיק לשאול... כזה נבלה אתה! לא היו בכלל צריכים לתת לך לראות אותו!"

"יאנה, אני..."

"תסתלק," תאמר יאנה בשקט, בקור.

פטר מביט ביאנה. הבעל החדש בסירים. בעבוע עדין ורחישת אדים. הבל.

"אמרתי לך להסתלק. תעוף! אתה שומע?"

"יאנה, תקשיבי, אני לא פה בגללך, אלא בגלל יקוב. תירגעי בבקשה. ככה זה לא יילך. מה את חושבת בכלל..."

"תעוף מפה כבר!" צועקת יאנה וחותכת את האצבע. אל מעגל לובן הסלרי הפרוס נספגת טיפת דם. "תלך!" דמעות, מעיל, נעליים, דלת, במסדרון קריר, סירחון מרתפים לח.

הם יוצאים מן היער. מסביב נפרשים במרחב שטחי מרעה. המרחבים הפתוחים. רק פה ושם מישהו התיישב בקצה האחו. פטר בלם, סובב את המפתח, הרעש נעלם. יקוב אפילו לא זז. עוד רגע שניהם יושבים בשקט, מביטים בעקשנות בשמשה הקדמית. שניהם עוד מרגישים את טרטור המנוע בעמוד השדרה, בעצמות. שקט. החרשת אוזניים. מרעה.

"זזנו," קוטע זאת פטר.

הם הולכים.

הכל נשמע. שתי טריקות דלת. חריקת סוליות בדשא הרטוב. קוּבָּה מקנח אף. פטר פותח את תא המטען. "תעזור לי?" הם מוציאים ריבוע. גוף המטרה. אל ריבוע העץ מחוברות בברגים רצועות של איזה חומר. ריפוד, לֶבֶד, צמר זכוכית. משטח קשה למגע ויציב, אבל חץ יחליק לתוכו בקלות ואפשר לשלוף אותו אחר כך בלי בעיות. הם הולכים באחו. סוחבים. בערך שישים מטר מהרכב הם עוצרים, פותחים את רגלי העץ ומציבים את המתקן. הם מצמידים אליו מטרת נייר חדשה. פטר מביט סביב. מישור מושלם. בחרך מעל היער מאירה שמש בין ערביים. שוב נראית חתיכת קשת בשמיים. ריח דשא לח באחו.

"אז מה, התאמנת?" שואל פטר.

יקוב מניד בראשו. הוא עומד מעל מזוודה גדולה פתוחה מפיברגלס. הוא מרכיב את הקשת. אל הידית מעץ אשור חזק הוא מבריג שתי כנפי פלסטיק שדומות למגלשיים. את הכנף התחתונה הוא משעין מאחור אל שריר הסובך בשמאלו, את גוף הקשת הוא משעין על רגלו השניה, כך שתוביל למעלה באלכסון לאורך הירך והגב אל ידו הימנית. הוא מצמיד את ידו לגוף, מסובב את גֵּווֹ, מכופף את הקשת בכל גופו ומתקין את המיתר. פתאום הוא אוחז בידו כלי נשק. הוא מותח את הקשת לניסיון, מצמיד את המיתר אל לחיו, ושוב מרפה לאיטו. כמה התחזק. כמה גדל והפך לגבר, חושב פטר. לפני שנה עוד נדרש להתקין את המיתר עבורו. באיזו קלות עשה זאת עתה בעצמו. כבר מזמן עבר לכלי למבוגרים. כמו פטר, גם הוא משתמש בקשת כבדה לירי מדויק עד שמונים מטר, קשת מדויקת, עם כוח המתיחה הגבוה ביותר שעוד אפשר להתקין בה מיתר ללא שימוש במותחן.

את כלי הנשק שלו מרכיב פטר בתוך רגע. שניהם מחברים את האשפה, את המגן לפרק יד שמאל, עונדים את הטבעת עם משטח העור המגן מפני שפשוף על כריות האצבע של יד ימין, זו היד המותחת את המיתר. אל הידית הם מבריגים כוונת מתכת. שניהם נוטלים חץ מסגסוגת אלומיניום. שניהם פונים לצדם, מפשקים רגליים. פטר מותח את המיתר, מכוון קצרות, יורה. יורה יקוב. הם מתחלפים. שותקים, מכוונים, מצמצמים עיניים. שקט. רק רטט מיתרים חלול. נוצות החץ רוחשות וכמעט מיד נשמעת טפיחה עמומה על המטרה. מהירוּת. באוויר טריוּת, גולמיוּת, שמש קרה חלשה, קרעי ענן, בַּיַּעַר עוֹף. צורח, משתתק ושוב אינו נשמע.

כל אחד יורה עשר פעמים. הם ניגשים למטרות. סופרים, שולפים מן המטרות חיצי מתכת קרים, פטר מראה משהו, מסמן, מסביר. יקוב מניד בראשו. אולי אפילו בעצמו אומר דבר מה. הם שבים אל הרכב. הכל חוזר חלילה.

אחרי כמה סיבובים שולח פטר מבט אל מעבר לאחו, יקוב בדיוק טוען חץ, כבר כמעט מותח את המיתר, ברוֹך מניח פטר יד על כתפו, עוצר בעדו, מניד בראשו, "תראה," הוא לוחש, כמו לא רוצה להפחיד, להניס, יקוב מפנה את ראשו, לרגע אינו מבין, אבל אז הוא רואה. ליד היער, משמאלם, עדר אדיר, עדר איילים בן עשרים פרטים אולי.

שניהם שותקים, מביטים בשקט. האיילים רועים ברוגע, הם רחוקים, משהו כמו מאתיים חמישים, שלוש מאות מטר, אולי בכלל לא מרגישים בהם, הרוח הקלה נושבת בכיוונם של פטר ויקוב, הם לא יכולים להריח. הם לא יודעים עליהם. ולפתע לוחש קובה: "בוא נוריד אחד..." ומשהו בפטר נרעד. אפשר נרעד מדי. אפשר שאפילו קובה השגיח בכך... והוא מחייך! רק קצת, ובכל זאת... פטר ניצב כמו ניכווה.

"בוא!" דוחק בו קובה.

פטר בוחן את קובה בהיסוס ולבסוף אומר בחשש: "אי אפשר, קובה..."

"למה?"

"הוא רחוק... ו... לא צריך להרוג אותו. תירה בו, הוא יברח... אחר כך נצטרך לחפש אותו ביער... לחסל אותו..."

"אז נחפש."

פטר נושך את שפתו התחתונה. הוא מקלף ממנה שערת עור סדוק. הוא יורק.

"אתה... יודע להרוג אותו?" הוא מביט ביקוב.

"לא יודע," מושך קובה בכתפיו. "אולי... יש לנו הרי סכין."

פטר מניד בראשו. כן. יש להם סכין. לפטר יש ברכב סכין קפיצית.

"קובה, זה לא כל כך פשוט... וחוץ מזה, הם רחוקים. לא תצליח לירות עד שם..."

באותו רגע ירה קובה. הכל עצר. האחו, היער, עיני האיילים, לבו של פטר. יקוב עומד, הוא עוקב אחר החץ במסלולו. הוא ירה חכם, מתחת לזווית המתאימה, באלכסון למעלה. החץ מסמן חצי עיגול, עולה לנקודה הגבוהה ביותר ומתחיל לרדת, מתחיל לצבור מהירות איומה, נוראה, משקלו גובר.

הוא נתקע באדמה בערך חמישים מטר מן העדר. האיילים ניתרו. פטר נשם לרווחה.

יקוב הוריד את הקשת.

"אתה רואה, הם רחוקים..." אמר פטר.

שוב הם מביטים בעדר. האיילים ממשיכים לרעות ברוגע. מפעם לפעם זוקף מי מהם את ראשו ומרחרח. ללא תועלת. הרוח נושבת בכיוון הלא נכון.

"תנסה אתה, אבא," לחש יקוב. שוב חייך מעט. ופטר הרגיש לפתע שיקוב קרוב. הוא כאן, הוא כמעט לידו. הם ביחד. תנסה אתה, אבא. רוח עברה באחו. סירקה ברכּוּת את הדשא. עם ריח הדשא נשאה אליו גם משהו עצי, לח, מתקתק. מצחין. צחנת בשר ציד מחניקה. קצת זבל, קצת קליפת עצים. הרוח שככה. הצחנה נמוגה.

פטר ירה. החץ נחת בערך שלושים מטר מהחיות הראשונות. העדר ניתר, זינק נסוג, עמד. ראשים מחפשים בבלבול, תרים אחר הריח, בחלוף רגע שוב יורדים אל הקרקע. שקט שוב. איילים בולסים צמחים.

"הם לא קולטים בכלל מה קורה!" לוחש יקוב בהתרגשות.

"צריך להתקרב," אומר פטר. הוא הולך לרכב, הוא מוציא סכין מתא הכפפות. הוא לוחץ על הכפתור, הלהב מזנק עם הלחיצה. חמישה עשר סנטימטרים מתכת. כמה קשים כבר יכולים להיות גידי אייל? מאיפה להתחיל לחתוך? מהצוואר? לקטוע את חוט השידרה? השאלה היא אם אתה יודע מה יהיה. השאלה היא אם אתה מוכן לזה. אתה יכול לדמיין בכלל? פטר מנסה לדמיין. חבטה הגונה. מהומת אלוהים בגוף חיה קטנה בלב האחו. הולמת סביב בפרסותיה. נעוצה בחץ בקרקע – כי כשקטן המרחק, אפשר לנעוץ בקרקע גם פרה... והאייל קטן הוא, שברירי ככלב ציד. פטר רואה זאת. הוא רואה את האימה בחרוזים. בעיניים השחורות העמוקות. פטר ויקוב רצים. החיה נושאת רגליה, מצליחה להשתחרר (מוטב לחשוב על הנורא מכל), בורחת, צולעת, נופלת, שוב קמה, רגליה מפושקות, כמו שקם סוס שזה עתה נולד. היא בורחת. נעלמת ביער. בין העצים מבזיק ברק החץ. היא איננה. פטר משליך את הקשת ורץ בכל כוחו, רץ ככל שיניחו לו כוחותיו. הוא שועט בעד שיח פטל מת. מועד על שורשים ועל סלעים כְּסוּיֵי טחב. אך החיה איננה. אבודה בעומק יער, לבדה עם פצעיה. כמה זמן תגווע עוד? להגיע בפיה אל חפץ זר תקוע בגופה. לכפוף צוואר במעגל. כמו כלב אחר זנבו... אני הולך על זה, יקוב. מה אכפת לי מחיה? מה אכפת לי ממשהו? אני הולך, כי אולי זו, זוהי דרכנו. דרכנו זה אל זה.

הוא מקפל את הסכין, מחביא אותה בכיס.

הם הולכים.

החץ על המיתר. מחרישים נשימות וצעדים. מתגנבים כפופים בדשא. הדשא רטוב, אינו רוחש. כשכמה חיות משגיחות בהם, הם קופאים. יקוב לא יודע נפשו, פטר מבחין בכך. והוא מבחין בזאת גם בו עצמו. התרגשות. יש בזה משהו עתיק, נושן. דגם קדמוני. ארכיטיפ. אב, בן, ציִד. הֶרג. פטר חש בדופק. בכפות ידיו, בצוואר, ברקות, בצד שמאל של החזה. הוא מלקק את שפתיו. עוד כמה צעדים. כל תנועה לשקול, להעריך, לבצע. ככל שהם קרבים לעדר, כן נדמה הוא לעצמו נקי יותר וריק. הוא משליך את כל המיותר. מתפשט מהגיונו, ממשקעיו ומשכבות מחשבותיו. הוא נדמה לעצמו קל. במקומו חושבים גידיו, עצביו ועצמותיו. הוא עוצר את יקוב בתנועת יד. הם התקרבו לפחות חמישים מטרים. יקוב הביט בשאלה. פטר הניד בראשו. הם יורים. שניהם ביחד. יקוב טוען מיד עוד חץ נוסף ויורה שנית. אז פטר יורה גם הוא עוד חץ אחד. החצים נופלים.

העדר גואה בפחד, נס בפראות אל היער. מחליק על המרעה, נמלט. מדלג בין העצים. המולה כמו בְּעֵת מטח ברד. לאט היא שוככת. נעלמת.

שקט.

לא פגעו, אף לא אחד. החצים נפלו בדיוק בלב העדר, אך לא פגעו באף חיה. ארבע נוצות חץ לבנות נראות היטב, מזדקרות באחו. לא פגעו באף חיה. ממקום כלשהו במרעה הריק מתחיל לחלחל אל תודעתו הצלולה השקופה של פטר דבר מה קשה ושחור. כאילו עברו הרבה יותר. דבר מה חשוב בהרבה. זה היה בטווח ירי. בטווח מגע. הם כבר הושיטו יד, הם כבר אחזו את זה בידיהם, וגם כך זה החליק, נשפך מבין האצבעות. יקוב מביט בארבעת החצים הריקים, הדוממים, החלולים, הנעוצים באחו. והרגע מר. מחמיץ. פטר אומר משהו, אך בעצמו אין הוא יודע מה. הוא היה שמח ללכת. צריך לאסוף את החיצים, מתחיל להחשיך, צריך לנסוע מכאן. הוא היה שמח ללכת כבר, אבל אי אפשר, שניהם עומדים ומחכים.

יקוב מרים את הקשת, מותח אותה בכל כוחו ויורה הישר למעלה. ישר מעל ראשיהם. הכל מחשיך לפטר מול עיניו. יקוב, מה לעזאזל אתה עושה?

החץ ננעץ בקרקע ארבעה מטרים בערך משמאל ליקוב.

שניהם עומדים. מתנשפים. לבו של פטר פועם כל כך שהוא מִטַּלְטֵל מעט. שריר הלב מאזן אותו בלב האחו. יקוב נפחד גם הוא, גם הוא עומד. הוא נראה כשיכור. בעיניים ריקות הוא מביט בפטר. מתבונן דרכו. מה עכשיו? חום. טשטוש. נחיל. וכאילו משהו יצא מאיזון. כאילו משהו החל לגלוש וליפול. עצים שחורים נעים בקצה האחו. רוח. יעבור, יעלם. צמרות חשופות, פרושות כמערכת עצבים. זה מחליק, המשקל גובר, זה צובר מהירות, כיוון. ראשו של פטר מסתחרר. הוא עומד במרכז היבשת. במרכז לוחות טקטוניים. יקוב מחכה. מבועת, שיכור מאימה ואלוהים יודע ממה עוד. ופטר מוכרח. הוא מוכרח, כי אולי דווקא זה...

הוא מותח את המיתר ועוזב. זה רוטט, הגידים רוחשים. החץ יוצא הישר למעלה. פטר עוצם את עיניו, לוחץ חזק את עפעפיו. חזק כל כך שזה כואב, חזק כל כך שראשו מתחיל לזמזם. כל העולם נגמר, איבד לעד את פניו, איבד את משמעותו.

פטר עומד.

ומחכה.