Posts in סיפורים קצרים
קארל צ'אפק: איך קוראים ספרים

התרגום וההקדמה שלהלן פורסמו לראשונה באתר הישן שלי, בנובמבר 2014:
הבוקר שוב ביקרתי את קארל צ'אפק, כלומר את מקום מנוחתו האחרונה בבית הקברות בוישהראד, ובשובי הביתה התיישבתי לתרגם את רשימתו הקצרה על הדרך שבה אנשים קוראים ספרים. הנה היא אפוא לפניכם בתרגומי מצ'כית, מתוך הקובץ "הדברים שסביבנו". הרשימה נכתבה ב-1925 והיא מלווה באיורים מאת המחבר. בפסקה הראשונה רומז צ'אפק לשני ספרים: האחד מאת ז'ורז' אונט, והשני מאת ויקטור הוגו.


מן המפורסמות היא, כי דעתו של האדם הקורא ספר נודדת אל עולמות אחרים, והוא חווה גורלות אחרים, למשל את זה של חרש הברזל או של האדם הצוחק. כתוצאה מכך, הוא מבקש להיפטר מגשמיותו, הכובלת אותו אל מקומו הפיזי ואל גורלו שלו. האדם הקורא ספר מבקש אפוא לשבת או לשכב בנוחיות הרבה ביותר, על מנת שגשמיותו לא תכביד עליו ולא תטרידו. על כן מרבה הקורא הדרוך לשים את רגליו על השולחן או להשעין את סנטרו על כף ידו, או שהוא מאמץ לעצמו תנוחה נוחה אחרת, שאותה הוא מרשה לעצמו רק כשאין משגיחים בו; בקצרה, הוא מציב את גופו הבלתי-מוסרי ונעדר-הנוחות באופן שבו ייתן לו מנוח ולא יתבע את זכויותיו. זו הסיבה שאנשים רבים קוראים במיטה, למשל. אין זה בגלל שבטלנים נוטים לקריאה, אלא בגלל שהקוראים נוטים לבטלה. בחשמלית, הקורא נאחז בקושי בידית והוא מיטלטל כאגס בשל. ברכבת נוטה הקורא להניח את רגליו על המושב שמולו, או בחיקם של שותפיו לקרון. יש אנשים שכל ספה, כורסא או שזלונג מעוררים בהם מחשבות אהבים; בי מעוררים רהיטים שופעים אלה מחשבות-קריאה. מבין האומות כולן, הבריטים הם צרכני הספרים הגדולים ביותר; על כן הם מייצרים את הכורסות הנוחות ביותר בעולם. תפוקת הרומאנים האנגליים גדלה בהתאמה עם תעשיית הריהוט הסלוני האנגלית. עוד לא ראיתי איש קורא בעודו אוחז משקולת או כשהוא מקפץ על רגל אחת. רק במקרים קיצוניים במיוחד קורא אדם בעמידה. אדם קורא זקוק לאיזון מרבי וליציבות. מרכז הכובד שלו חייב להיתמך כראוי.

מובן כי קיימות השקפות שונות בעניין הנוחות הגופנית. כנער אהבתי לקרוא בשכיבה על הבטן מתחת למיטה, ככל שהדבר נוגע בחומרי קריאה קשים או אסורים; בעוד שספרי הרפתקאות או יומני מסע יכולתי לחוות במלואם רק ביושבי על ענף מתנדנד של עץ מילה נאה, בצמרת דמוית ג'ונגל. את "אוהל הדוד תום" קראתי בעליית גג ספונת עץ, ואת "שלושת המוסקטרים" – ביושבי פשוק רגליים על מעקה. בחוויית הקריאה עזת-הרושם ביותר זכיתי בעודי מכורבל על השלב הגבוה ביותר בסולם; אך כבר איני זוכר איזה ספר היה זה. היום שוב לא הייתי פוצח בתרגילי התעמלות-קריאה כאלה; אף קשה לי יותר לקרוא ואיני יודע אל נכון מהי התנוחה הנכונה לקריאת – נניח – "תולדות הז'ירונדינים" לאלפונס דה למרטין, או לכתבי פרויד.

האדם הקורא מבקש את הבדידות; בראש ובראשונה כנראה מפני שבאותו רגע הוא חסר הגנה נגד כל אדם שנמצא בקרבתו, וכן מפני שקריאה היא עיסוק בלתי-חברתי בעליל. אם מישהו בקרבתכם שקוע בספר, אין הוא שוהה לצדכם כי אם במקום אחר לגמרי. אין לו כל עניין בכם, אין הוא קשור בכם – כי אם באנשים אחרים. האדם הקורא תמיד נרגן ביחסו אל מי שבדיוק אינו קורא; זה הקורא מעווה את פניו או מכווץ את מצחו, ואתם אינכם יודעים מדוע; הוא זר לכם כל כך עד שאתם תוהים מה דבר נורא עוללתם לו, שאתם ראויים לדחייה כזו של כל רעוּת והתרועעות. המבקש לקרוא, התבודד לך! כך זה בטוח יותר. זו הסיבה שאנשים בעלי אינסטינקט משפחתי חזק מקריאים בקול את הספרים שהם קוראים; בדרך לא ברורה הם ערים לאפשרות כי אילו קראו אותם בשקט, לעצמם, היו מתנתקים מחיק משפחתם.

עם כל הכבוד לספרות, בזאת יש להודות: הספר שזה עתה סיימנו לקראו מעורר בנו אותו רושם דק רגש שמעוררת בנו הצלחת שממנה סיימנו זה עתה לאכול. אנו מפנים אותה על מנת שלא נידרש להביט בה. רק אנשים רשלניים במיוחד, כמוני למשל, מניחים לספר להתגלגל לו במקום שבו הניחו אותו כשסיימו את קריאתו. אך דבר אינו גורם לנו בוז גדול יותר מעיתונים שקריאתם נסתיימה. אם אנו מבקשים להעליב מישהו כהלכה, אנחנו יכולים לומר לו שהוא מעניין אותנו כמו עיתון שסיימנו לקראו.

הקורא הראוי בולע את הספר באיטיות; הוא מתענג על כל ביס. הוא קורא שתי מלים פה ומשפט שלם שם, סופג אותו עד תום כמו פיינשמקר גדול שמעריך עוד מראש את המנה שתונח לפניו. לאחר שביתר את הספר, הוא פוצח בטקס הישיבה: הוא מתרפק לו, מצטנף בעצמו, מנסה להניח כאן את הראש ואת הרגליים שם, עד שלבסוף הוא מאשר: 'כן, עכשיו זה בסדר…'

נפלא הדבר, איך מתעוותים האנשים ומתפתלים כשהם קוראים ספרים.

קארל צ'אפק: תפילת הערב הזה

לאחר שצ'כוסלובקיה סירבה לדרישה להעביר לידי היטלר את השטחים דוברי הגרמנית הסמוכים לגבול עם גרמניה, הציגו ממשלות בריטניה וצרפת אולטימטום לנשיא אדווארד בנש: צ'כוסלובקיה תיענה לדרישתו של היטלר, או שתלחם לבדה מול גרמניה ותישא בתוצאות. היה זה ב-21 בספטמבר 1938, הערב שלו הקדיש כנראה צ'אפק את תפילתו. צ'כוסלובקיה נכנעה לאולטימטום באותו היום. למחרת, ביום שבו פורסמה התפילה של צ'אפק בעיתון "לידובה נוביני", כבר הציג היטלר דרישות נוספות. הסכם מינכן נחתם ב-29 בספטמבר וסיפח רשמית את חבל הסודטים לגרמניה. צ'אפק הלך לעולמו פחות משלושה חודשים אחר כך. התרגום וההקדמה שלעיל פורסמו לראשונה באתר הישן שלי, בינואר 2011.


אלוהים, אתה שבראת את הארץ היפה הזו רואה את כאבנו ואת אכזבתנו; לך אין אנו צריכים לגלות את תחושותינו, וכיצד ראשינו שחים. לא בבושה; לנו אין על שום מה להתבייש, אף שהגורל מכה בנו במוט ברזל. לא אנו הם שנרמסו; לא אנו הם, שהפגינו רק מעט אומץ. אומתנו לא איבדה דבר מכבודה; רק מעט מגופה אבד לה. אנחנו כאדם שנלכד בין גלגלי שיניים; עם הכאב הראשון והנורא מכול, כבר הוא חש כי הוא חי. אומתנו חיה, והכאב האדיר שאנו חשים, הוא בדיוק שגורם לנו להבין עד כמה אדירים חיינו, עד כמה עמוקים.

אלוהים, אתה שבראת את האומה הזו, לך אין אנו צריכים לספר דבר; אך לבבותינו ושפתינו מעצמם מנסים לנסח לפחות לנו-לעצמנו את מה שלעולם אל לנו לאבד; כלומר, את האמונה. את האמונה בנו-עצמנו ובדברי-ימיך. מאמינים אנו כי לא עמדנו, אף לא נעמוד, בצד השוגה של ההיסטוריה. מאמינים אנו, כי בצידנו ובמאבקנו יש יותר עתיד, עוד יותר מן הדבר שיגדל ויישא פרי, משיש בצד האלימות והכוח הזמני. האמת חזקה מן הכוח, משום שהיא נצחית. אך גם ברגע הקשה הזה עלינו להבין את מחויבותנו, כי לא בידיים שלובות נמתין לעתיד. עוד הלאה נעבוד למען אומתנו, למען כוחה הפנימי ואחדותה. ככל שטובים יהיו אנשי אומתנו, כן ניטיב עם צידה הראוי של ההיסטוריה.

אפילו בגורלנו נמשכים דברי ימי עולם, ועוד הלאה יימשכו מתוך חיוניות אדירה ונאדרת. אל לנו להתיירא מן ההתפתחויות בעולם. היפוכו של דבר: כל מעשה אלימות מחוויר מול הצורך הכלל-אנושי בחירות, בשלום ובשוויון בין בני האדם ואומותיהם. רבות עלינו לעשות למען עצמנו, עלינו לאהוב עוד יותר את אומתנו, עוד יותר לאהוב בינינו; מאמינים אנו כי גם בכך, ובעיקר בכך, טמון תפקידנו בעולם: להפוך את עצמנו לאומה הראויה לעתיד טוב יותר מן הפרק האפל הנוכחי, הזמני, של ההיסטוריה האירופית.

אלוהים, אין אנו מבקשים ממך שתנקום את נקמתנו; אך מבקשים אנו כי בכל איש ואיש מאתנו תפיח  את רוח האמון והאמונה, וכי לא תניח לאיש להתייאש לשווא, אלא לחפש במה יוכל לסייע במשימותיה העתידיות של האומה הנצחית. אין אנו זקוקים עתה למיואשים. זקוקים אנו לאמונה. לכוח הפנימי אנו זקוקים. לאהבה היעילה אנו זקוקים, שתחזק אותנו פי עשר. אומה לעולם לא תהיה קטנה, כל עוד לא תניח לעצמה לסטות מאמונתה בעתיד, ומעבודתה למען ימים טובים יותר, שיבואו.

קארל צ'אפק: תפילה [על מזג האוויר]

[התרגום פורסם לראשונה באתר הישן שלי, בפברואר 2012. מצאתי אותו עכשיו בגיבוי עתיק של האתר, יחד עם תרגומים נוספים שיפורסמו בקרוב. צ’אפק פרסם אותו ב-13 בפברואר 1929 ב”לידובה נוביני”.]

אלוהים, השולט בזמנים ובמזג האוויר, חוס נא כבר עלינו בני האדם, על החיות והצמחים, וטול מעלינו את הכפור הזה האכזר, קשה הלב, חסר הרחמים וקפוץ-היד, המשמיד את חיית השדה, וללא רחם מייסר את האדם בעבודתו.

רחם על הארנבים, על עובדי הרכבת, רחם על הדוורים, על השומרים, על החוגלות ועל שאר חיות השדה. שהרי אין כפור אלים זה הולם את הזמן המואר והתבוני שבו אנו חיים; רוחות מזרחיות אלה, חסרות עידון, אינן נושבות אל יעדן במקומותינו, אנו הפונים אל המערב; הלחץ הגבוה אינו הולם את הביתיות הצנועה שלנו. הב לנו הפשרת שלגים, למען תִּפָּקַח האדמה ותנץ שלגיות ופרחי כובע-הנזיר; הבא אלינו רוחות רכות וחמימות ממערב, המסלקות את השלגים ומבקעות את הקרח; גאל אותנו מכוויות הקור, מן השפעת ומגולשי הסקי, ועשה את שעשית בכל שנה מן השנים: שא ידך ואמור – הרף, מעתה אתחיל שוב פרק חדש.

קארל צ'אפק: אילו

[התרגום פורסם לראשונה באתר הישן שלי, בפסטמבר 2011. מצאתי אותו עכשיו בגיבוי עתיק של האתר, יחד עם תרגומים נוספים שיפורסמו בקרוב. צירפתי אז את ההקדמה הבאה:] ב-1 בינואר 1928 פרסם קארל צ'אפק את הפיליטון Kdybych בעיתון לידובה נוביני. הוא נדפס שוב בספר "לוח השנה" (Kalendář) שראה אור לראשונה ב-1940, אחרי מותו של צ'אפק, וכולל מבחר טקסטים פובליציסטיים על עונות השנה. אני מביא אותו כאן לקראת השנה העברית החדשה, בתרגומי ממהדורת 1983 של הספר, כרך 12 בסדרת כל כתבי קארל צ'אפק בהוצאת Československý spisovatel.


אילו התעוררתי בבוקר השנה החדשה בתור אלוהים — אבל לא, זה לא ילך, כי אלוהים הרי לא ישן לעולם. אז אילו התעוררתי בבוקר השנה החדשה בתור פטרוס הקדוש, הייתי אומר לעצמי: "ומה אני אמור לעשות השנה בשביל הצ'כוסלובקים השדים-משחת האלה? הם הרי כופרים גמורים, ולפעמים – חזיז ורעם! – הם פשוט אספסוף כפוי-טובה; אבל משהו עוד יכול לצאת מהם. אני חושב שיש להם מזג אוויר קצת קשה מדי; אולי זו הסיבה שבגללה הם כל-כך זועפים וחמומי-מוח. בקיץ לוהט אצלם ויש סופות רעמים, והם עצבניים ונוהמים זה על זה; ובחורף הם קופאים עד כדי כך, שכל אחד חושב רק על עצמו ומתנהג אל הזולת כמו קרחון. זה הכול בגלל מזג האוויר. ובגלל זה שום דבר לא מוצא חן בעיניהם; בחורף קר להם מדי ובקיץ יותר מדי חם; אם משהו שחור, אז הוא שחור להם מדי, ואם משהו לבן, אז הוא יותר מדי לבן; שום דבר לא טוב בשבילם. הם פשוט התרגלו לכך בגלל מזג האוויר שלהם. אבל חכו, בני-בליעל, אני אעניק לכם מזג-אוויר נפלא כמו ליד הים; אתן לכם חורף נוח – עם שלג, זה ברור; כזה זיגוג מושלג, תאווה לעיניים – וקיץ מרנין עם שמש ורסס טל, ושיקח אותי השד אם לא אשנה אתכם! אם תהיו נוחים יותר זה לזה, יהיה לכם מזג אוויר נוח יותר; ואם אתם לא רוצים להתחיל, אז אתחיל אני. ויהיה אלוהים עמכם בשנה החדשה!"

אילו התעוררתי בבוקר השנה החדשה בתור ראש הממשלה, הייתי מאוד מופתע מזה, ובמבוכה הייתי משפשף את סנטרי ("אהה," הייתי אומר לעצמי, "אני מוכרח להתגלח"). אם הייתי מִתרגל, כעבור כמה רגעים, להשתנוּת הפלאית של קיומי, הייתי נשאר במיטה עוד כמה דקות, כמו שעשיתי כשעוד הייתי אזרח מן השורה; אבל כבר לא הייתי חוזר לישון, אלא מהרהר בערך כך: "חי נפשי, השנה עלינו לחגוג עשור לרפובליקה. אני יודע מה; אכנס את הקבינט ואומר: נערים, אשתקד מָשַלנו ועדיין זכרנו את אוסטריה; השנה עלינו למשול בסימן הרפובליקה. הביטו, בדרך זו או אחרת עלינו לחבר את הכול יחדיו: מחנה הימין ומחנה השמאל — הרי הם לא שווים כלום; הרפובליקה היא… כמו מעגל; והאם יש במעגל צד שמאל או ימין?" – בשלב זה היו עולים במוחי עוד טיעונים רבים, אבל הייתי שומר אותם לישיבת הקבינט; ואז הייתי קם ומקפיד – כדי שיהיה מזל טוב בשנה החדשה – לפסוע צעד ראשון ברגל ימין.

אילו התעוררתי בבוקר השנה החדשה בתור ראש העיר פראג, הייתי צופה רגע אל עתיד טוב יותר ואז הייתי אומר לעצמי: "נראה לי שהצ'אפק הזה צודק; כבר היינו צריכים להתחיל לטפל בעניין החגורה הירוקה סביב פראג. כשאני מדמיין ככה את שדרות העצים היפות הללו… ואת כרי הדשא לילדים… ופה ושם חורשות… נו כן, הבה ניגש לעבודה."

אילו התעוררתי בבוקר השנה החדשה בתור מיליונר, איש בעל אמצעים, הייתי אומר לעצמי: "כבר השנה 1928? אלוהים, איך שהזמן רץ! אין מה לעשות, השנה עליי להשקיע את כספי; עליי להקים או לייסד דבר מה לציון שנת העשור – אבל משהו בעל ערך. יש עוד להרהר בזאת; אבל כסף לשם כך יהיה, לכך כבר נדאג."

אילו התעוררתי בבוקר השנה החדשה כאיש צעיר בן עשרים1, הייתי מסתובב לצד השני והייתי ממשיך לישון. ומה, שאני עוד אחשוב על משהו אחרי הסילבסטר?!

אילו התעוררתי בבוקר השנה החדשה בתור הכלבלבונת שלי מינדָה, הייתי מתגרד רגע ברגלי האחורית (כי היה לי על העורף כזה פרעוש צמא-דם), ואז הייתי אומר לעצמי: "השנה כבר לא אכעיס את אדוני, אצא החוצה כמו שצריך, לא אפזר עצמות במדרגות, אשמור על הניקיון, לא אישן על הספה, לא אתרוצץ בערוגות שבגינה –" ובשלב זה הייתי מקבל קוביית סוכר והייתי שמח בחיי עד בלי די.

מארק שינדלקה: הקשת
sindelka.jpg

מראשית אוקטובר ניתן להאזין באתרי הפודקסט השונים לספר שמע שנוצר ביוזמת EUNIC GLOBAL ונשיאות סלובניה במועצת האיחוד האירופי, בשיתוף עם מכוני התרבות הלאומיים של מדינות האיחוד. הוא מציג סיפורים קצרים של סופרים עכשוויים מן המדינות השונות. הפרק השני בספר, בתרגומי מצ'כית, הוא הסיפור "הקשת" מאת מארק שינדלקה - סיפור יפהפה ומטריד ממש, על חיפוש אהבה בין אב ובן, ועל אופנים שונים של אלימות. פרק זה נוצר בשיתוף המרכז הצ’כי בתל אביב.

"אתה לא רוצה להגיד לי על זה משהו?" ניסה פטר. השמשה הקדמית התאבכה באדי מילות השווא. אבל כלום. האדים פוחתים ואובדים. אובדת גם המשמעות, סיבת אותן מילים. שקט. סיבובי המנוע הרכים, הקבועים, תנועתו החלולה של מוט ההילוכים, אנחת הרכב הנוסע. לידו, בזווית העין, בנו. נשען על החלון, ראשו כפוף, שעוּן לאחור, שפתיו חיוורות, קפוצות, בלתי נגיש, זר. פטר שב במבטו אל הדרך. הם נוסעים ביער. יורד גשם. המגבים נעים במקצב קבוע. מסמנים חצי עיגול, הגומי חורק, המשטח הנקי מתחיל באחת להתמלא בגשם.

"זה שיזרקו אותך מהבית ספר, זה נראה לי ברור," אומר פטר, כבר לגמרי לחינם. מן המושב שלצדו כמו נושב קור. הגומי חורק, המשטח מתחיל להתמלא בגשם. זה מעביר לפטר צמרמורת בגבו. בנחרצוּת שמפתיעה אותו עצמו, הוא מוריד הילוך. כאילו משהו השתחרר ממקומו, כאילו שבר משהו חי. הוא פונה אל שביל ביער. אבנים ניתזות אל השילדה. הוא מביט בילד. הוא יושב ללא תנועה, ללא שינוי, חיוור, זר. על מה הוא חושב? הוא מסתכל למעלה, אל צמרות העצים. הן נעות מעליו. מתפרשות כמו מערכת עצבים. הכל מחליק, נוסע הלאה. סחרחורת קלה. ועל החלון מים. טיפה מצטרפת לטיפה, משקלה גובר, היא גולשת, מותירה סימן רטוב, עוד רגע וגם הוא מתפרק מעצמו ושב והופך לטיפות נפרדות. אילו רק ידע מאיפה להתחיל, איך להתקרב. לפחות תגיד משהו, יקוּבּ! אל תסתתר לי! אבל יקוב שותק, הדרך עולה, ומסביב הולם הגשם. ומעל לכל – נוירוזה. חצי עיגול, חריקת הגומי. נער בשם יקוב. בנו בזווית העין. תנועת הענפים, תנועת העצים. ומעל הכל לפתע חצי עיגול.

"תראה, יקוב, קשת!" אומר פטר, מצביע, אבל לשווא, זה מיותר.

 

"בזה אתה כבר לא מחליט! אני מקוָה שזה ברור לך, אתה – לא!" צועקת האישה הזעירה, השבירה. אשתו לשעבר. אשתו לשעבר של פטר. לפטר עולות בראשו מילים רעות, אך בקול הוא אומר רק: "יאנה, תעשי לי טובה, אני מבין אותך, וצדקת אז... היינו צריכים לעשות משהו. אבל ככה... זה לא הולך ככה. את הרי לא רוצה לאבד את יקוב לגמרי!"

אלא שיאנה מתעקשת:

"בזה אתה כבר-לא-מח-ליט!" והיא הולמת בסכין על קרש החיתוך לפי הקצב, הבצל מתפרק, מן החדר הסמוך נשמעת חריקה. בנה השני של יאנה. שני עם בעלה החדש. הבעל החדש עומד נשען על המשקוף. הוא מקשיב. הוא שותק. הוא בוהה בסיר שבו נוצר מזון.

"יקוב לא משוגע", אומר פטר מעצמו, בהיסוס. "והוא גם לא אלים, לא שום דבר כזה. הוא רגיש, הוא בן ארבע עשרה, זה גיל דפוק. תקופה כזאת... אז הוא מצא לעצמו כמה אידיוטים, אני לא יודע..." הוא שומע את עצמו בין רחשי אדים, במטבח שהיה פעם גם מטבחו. המנורה מעל השיש, עם המפסק השומני בצד, דלתות על מגנט, המבער השמאלי מאחור בכיריים לא עובד, החלון נסגר בקושי, צריך לדחוף קצת מלמטה. טפט עם דוגמת פרחים, שהם רבו בגללו. כתם על הטפט קצת מעל השולחן, טביעת אצבע שוקולדית של יקוב בן שלוש.

"הם התגרו בו," יאמר לבסוף פטר וזה יישמע אמין. "אני אלך למנהל, אפשר עוד לעשות משהו..."

"מה לעזאזל אתה עוד רוצה לעשות?!" חותכת אותו יאנה במבטה. היא קוצצת את ראש הגזר. מבעד לתנועת הקולפן העצבנית מבליחה נימה אחרת. "לעשות משהו היה צריך כשהוא היה בן תשע... כשהוא תלה את החתול של השכנה..."

בבת אחת נזכר פטר באותו אחר צהריים. קיץ, האוויר מחניק, אִינְוֶרְסְיָה, שמיים אפורים, כולם אפאטיים מהחום, מיוזעים. פטר, יאנה, קובה והמכשפה מקומת הקרקע, זו שפטר צרח עליה בדלת כי היא גררה את יקוב הביתה באוזן. כולם עומדים מאחורי הבית, בוהים בֶּעָלֶה לָשון ורדרד, בשתי עיני דגים בולטות, בצרור מוך חסר צורה, תלוי על ידית הדלת, שעוד לפני שעה היה שמו מיקֶש.

"יאנה, זה... זה מה שילדים עושים. הם... הם מנסים דברים..."

יאנה מגחכת. "אתה כנראה השתגעת באמת. גם עם הילד הזה, גם איתו הוא פשוט 'ניסה', כן?"

"בחיי אלוהים, זה דברים אחרים לגמרי! פה הם הלכו מכות, זאת היתה תאונה."

"לא, זאת לא היתה תאונה. הילד שבר את הלסת."

"הם התגרו בו."

"זה לא נכון," אמרה יאנה. פטר מתופף באצבעות על השולחן ומניד בראשו.

"זה שיקוב התחיל, זה מה שכמה בהמות אומרים. את מאמינה יותר להם?"

קול החריקות דועך. "זה היה בכיתה מלאה ילדים... ויקוב הודה".

"בולשיט," מתפרץ פטר. "איזה קישקוש, בחיי! אני לא יודע למה הוא אומר ככה, אבל זה לא נכון. הוא עושה דווקא, מה אני יודע, בשביל לעצבן – אותי ואותך..."

יאנה מעווה את פניה, שפתה מתפתלת. היא חותכת גזר ושותקת. הבעל החדש עומד, בוהה בסיר כבתהום. פטר היה ממשיך, אבל זה לא הולך. הוא שואף אוויר, משהו בו נלפת, אבל הוא משחרר.

"טוב. תראי," יאמר אחר כך בזהירות, "מה אם במקום זה אני אקח את יקוב לכמה זמן אליי? ננסה..."

שקט.

"מה כל כך מפחיד פתאום?!" פורצת יאנה בצעקה לא צפויה, "איפה היית כשהיינו צריכים אותך? זה אתה שעזבת אותנו, אם הספקת לשכוח! בשביל הזונה הזאת! איך אני אמורה להסתדר לבד? את הכל הרסת! אתה יודע איך יקוב אהב אותך? הוא לא הפסיק לשאול... כזה נבלה אתה! לא היו בכלל צריכים לתת לך לראות אותו!"

"יאנה, אני..."

"תסתלק," תאמר יאנה בשקט, בקור.

פטר מביט ביאנה. הבעל החדש בסירים. בעבוע עדין ורחישת אדים. הבל.

"אמרתי לך להסתלק. תעוף! אתה שומע?"

"יאנה, תקשיבי, אני לא פה בגללך, אלא בגלל יקוב. תירגעי בבקשה. ככה זה לא יילך. מה את חושבת בכלל..."

"תעוף מפה כבר!" צועקת יאנה וחותכת את האצבע. אל מעגל לובן הסלרי הפרוס נספגת טיפת דם. "תלך!" דמעות, מעיל, נעליים, דלת, במסדרון קריר, סירחון מרתפים לח.

 

הם יוצאים מן היער. מסביב נפרשים במרחב שטחי מרעה. המרחבים הפתוחים. רק פה ושם מישהו התיישב בקצה האחו. פטר בלם, סובב את המפתח, הרעש נעלם. יקוב אפילו לא זז. עוד רגע שניהם יושבים בשקט, מביטים בעקשנות בשמשה הקדמית. שניהם עוד מרגישים את טרטור המנוע בעמוד השדרה, בעצמות. שקט. החרשת אוזניים. מרעה.

"זזנו," קוטע זאת פטר.

הם הולכים.

הכל נשמע. שתי טריקות דלת. חריקת סוליות בדשא הרטוב. קוּבָּה מקנח אף. פטר פותח את תא המטען. "תעזור לי?" הם מוציאים ריבוע. גוף המטרה. אל ריבוע העץ מחוברות בברגים רצועות של איזה חומר. ריפוד, לֶבֶד, צמר זכוכית. משטח קשה למגע ויציב, אבל חץ יחליק לתוכו בקלות ואפשר לשלוף אותו אחר כך בלי בעיות. הם הולכים באחו. סוחבים. בערך שישים מטר מהרכב הם עוצרים, פותחים את רגלי העץ ומציבים את המתקן. הם מצמידים אליו מטרת נייר חדשה. פטר מביט סביב. מישור מושלם. בחרך מעל היער מאירה שמש בין ערביים. שוב נראית חתיכת קשת בשמיים. ריח דשא לח באחו.

"אז מה, התאמנת?" שואל פטר.

יקוב מניד בראשו. הוא עומד מעל מזוודה גדולה פתוחה מפיברגלס. הוא מרכיב את הקשת. אל הידית מעץ אשור חזק הוא מבריג שתי כנפי פלסטיק שדומות למגלשיים. את הכנף התחתונה הוא משעין מאחור אל שריר הסובך בשמאלו, את גוף הקשת הוא משעין על רגלו השניה, כך שתוביל למעלה באלכסון לאורך הירך והגב אל ידו הימנית. הוא מצמיד את ידו לגוף, מסובב את גֵּווֹ, מכופף את הקשת בכל גופו ומתקין את המיתר. פתאום הוא אוחז בידו כלי נשק. הוא מותח את הקשת לניסיון, מצמיד את המיתר אל לחיו, ושוב מרפה לאיטו. כמה התחזק. כמה גדל והפך לגבר, חושב פטר. לפני שנה עוד נדרש להתקין את המיתר עבורו. באיזו קלות עשה זאת עתה בעצמו. כבר מזמן עבר לכלי למבוגרים. כמו פטר, גם הוא משתמש בקשת כבדה לירי מדויק עד שמונים מטר, קשת מדויקת, עם כוח המתיחה הגבוה ביותר שעוד אפשר להתקין בה מיתר ללא שימוש במותחן.

את כלי הנשק שלו מרכיב פטר בתוך רגע. שניהם מחברים את האשפה, את המגן לפרק יד שמאל, עונדים את הטבעת עם משטח העור המגן מפני שפשוף על כריות האצבע של יד ימין, זו היד המותחת את המיתר. אל הידית הם מבריגים כוונת מתכת. שניהם נוטלים חץ מסגסוגת אלומיניום. שניהם פונים לצדם, מפשקים רגליים. פטר מותח את המיתר, מכוון קצרות, יורה. יורה יקוב. הם מתחלפים. שותקים, מכוונים, מצמצמים עיניים. שקט. רק רטט מיתרים חלול. נוצות החץ רוחשות וכמעט מיד נשמעת טפיחה עמומה על המטרה. מהירוּת. באוויר טריוּת, גולמיוּת, שמש קרה חלשה, קרעי ענן, בַּיַּעַר עוֹף. צורח, משתתק ושוב אינו נשמע.

כל אחד יורה עשר פעמים. הם ניגשים למטרות. סופרים, שולפים מן המטרות חיצי מתכת קרים, פטר מראה משהו, מסמן, מסביר. יקוב מניד בראשו. אולי אפילו בעצמו אומר דבר מה. הם שבים אל הרכב. הכל חוזר חלילה.

אחרי כמה סיבובים שולח פטר מבט אל מעבר לאחו, יקוב בדיוק טוען חץ, כבר כמעט מותח את המיתר, ברוֹך מניח פטר יד על כתפו, עוצר בעדו, מניד בראשו, "תראה," הוא לוחש, כמו לא רוצה להפחיד, להניס, יקוב מפנה את ראשו, לרגע אינו מבין, אבל אז הוא רואה. ליד היער, משמאלם, עדר אדיר, עדר איילים בן עשרים פרטים אולי.

שניהם שותקים, מביטים בשקט. האיילים רועים ברוגע, הם רחוקים, משהו כמו מאתיים חמישים, שלוש מאות מטר, אולי בכלל לא מרגישים בהם, הרוח הקלה נושבת בכיוונם של פטר ויקוב, הם לא יכולים להריח. הם לא יודעים עליהם. ולפתע לוחש קובה: "בוא נוריד אחד..." ומשהו בפטר נרעד. אפשר נרעד מדי. אפשר שאפילו קובה השגיח בכך... והוא מחייך! רק קצת, ובכל זאת... פטר ניצב כמו ניכווה.

"בוא!" דוחק בו קובה.

פטר בוחן את קובה בהיסוס ולבסוף אומר בחשש: "אי אפשר, קובה..."

"למה?"

"הוא רחוק... ו... לא צריך להרוג אותו. תירה בו, הוא יברח... אחר כך נצטרך לחפש אותו ביער... לחסל אותו..."

"אז נחפש."

פטר נושך את שפתו התחתונה. הוא מקלף ממנה שערת עור סדוק. הוא יורק.

"אתה... יודע להרוג אותו?" הוא מביט ביקוב.

"לא יודע," מושך קובה בכתפיו. "אולי... יש לנו הרי סכין."

פטר מניד בראשו. כן. יש להם סכין. לפטר יש ברכב סכין קפיצית.

"קובה, זה לא כל כך פשוט... וחוץ מזה, הם רחוקים. לא תצליח לירות עד שם..."

באותו רגע ירה קובה. הכל עצר. האחו, היער, עיני האיילים, לבו של פטר. יקוב עומד, הוא עוקב אחר החץ במסלולו. הוא ירה חכם, מתחת לזווית המתאימה, באלכסון למעלה. החץ מסמן חצי עיגול, עולה לנקודה הגבוהה ביותר ומתחיל לרדת, מתחיל לצבור מהירות איומה, נוראה, משקלו גובר.

הוא נתקע באדמה בערך חמישים מטר מן העדר. האיילים ניתרו. פטר נשם לרווחה.

יקוב הוריד את הקשת.

"אתה רואה, הם רחוקים..." אמר פטר.

שוב הם מביטים בעדר. האיילים ממשיכים לרעות ברוגע. מפעם לפעם זוקף מי מהם את ראשו ומרחרח. ללא תועלת. הרוח נושבת בכיוון הלא נכון.

"תנסה אתה, אבא," לחש יקוב. שוב חייך מעט. ופטר הרגיש לפתע שיקוב קרוב. הוא כאן, הוא כמעט לידו. הם ביחד. תנסה אתה, אבא. רוח עברה באחו. סירקה ברכּוּת את הדשא. עם ריח הדשא נשאה אליו גם משהו עצי, לח, מתקתק. מצחין. צחנת בשר ציד מחניקה. קצת זבל, קצת קליפת עצים. הרוח שככה. הצחנה נמוגה.

פטר ירה. החץ נחת בערך שלושים מטר מהחיות הראשונות. העדר ניתר, זינק נסוג, עמד. ראשים מחפשים בבלבול, תרים אחר הריח, בחלוף רגע שוב יורדים אל הקרקע. שקט שוב. איילים בולסים צמחים.

"הם לא קולטים בכלל מה קורה!" לוחש יקוב בהתרגשות.

"צריך להתקרב," אומר פטר. הוא הולך לרכב, הוא מוציא סכין מתא הכפפות. הוא לוחץ על הכפתור, הלהב מזנק עם הלחיצה. חמישה עשר סנטימטרים מתכת. כמה קשים כבר יכולים להיות גידי אייל? מאיפה להתחיל לחתוך? מהצוואר? לקטוע את חוט השידרה? השאלה היא אם אתה יודע מה יהיה. השאלה היא אם אתה מוכן לזה. אתה יכול לדמיין בכלל? פטר מנסה לדמיין. חבטה הגונה. מהומת אלוהים בגוף חיה קטנה בלב האחו. הולמת סביב בפרסותיה. נעוצה בחץ בקרקע – כי כשקטן המרחק, אפשר לנעוץ בקרקע גם פרה... והאייל קטן הוא, שברירי ככלב ציד. פטר רואה זאת. הוא רואה את האימה בחרוזים. בעיניים השחורות העמוקות. פטר ויקוב רצים. החיה נושאת רגליה, מצליחה להשתחרר (מוטב לחשוב על הנורא מכל), בורחת, צולעת, נופלת, שוב קמה, רגליה מפושקות, כמו שקם סוס שזה עתה נולד. היא בורחת. נעלמת ביער. בין העצים מבזיק ברק החץ. היא איננה. פטר משליך את הקשת ורץ בכל כוחו, רץ ככל שיניחו לו כוחותיו. הוא שועט בעד שיח פטל מת. מועד על שורשים ועל סלעים כְּסוּיֵי טחב. אך החיה איננה. אבודה בעומק יער, לבדה עם פצעיה. כמה זמן תגווע עוד? להגיע בפיה אל חפץ זר תקוע בגופה. לכפוף צוואר במעגל. כמו כלב אחר זנבו... אני הולך על זה, יקוב. מה אכפת לי מחיה? מה אכפת לי ממשהו? אני הולך, כי אולי זו, זוהי דרכנו. דרכנו זה אל זה.

הוא מקפל את הסכין, מחביא אותה בכיס.

הם הולכים.

החץ על המיתר. מחרישים נשימות וצעדים. מתגנבים כפופים בדשא. הדשא רטוב, אינו רוחש. כשכמה חיות משגיחות בהם, הם קופאים. יקוב לא יודע נפשו, פטר מבחין בכך. והוא מבחין בזאת גם בו עצמו. התרגשות. יש בזה משהו עתיק, נושן. דגם קדמוני. ארכיטיפ. אב, בן, ציִד. הֶרג. פטר חש בדופק. בכפות ידיו, בצוואר, ברקות, בצד שמאל של החזה. הוא מלקק את שפתיו. עוד כמה צעדים. כל תנועה לשקול, להעריך, לבצע. ככל שהם קרבים לעדר, כן נדמה הוא לעצמו נקי יותר וריק. הוא משליך את כל המיותר. מתפשט מהגיונו, ממשקעיו ומשכבות מחשבותיו. הוא נדמה לעצמו קל. במקומו חושבים גידיו, עצביו ועצמותיו. הוא עוצר את יקוב בתנועת יד. הם התקרבו לפחות חמישים מטרים. יקוב הביט בשאלה. פטר הניד בראשו. הם יורים. שניהם ביחד. יקוב טוען מיד עוד חץ נוסף ויורה שנית. אז פטר יורה גם הוא עוד חץ אחד. החצים נופלים.

העדר גואה בפחד, נס בפראות אל היער. מחליק על המרעה, נמלט. מדלג בין העצים. המולה כמו בְּעֵת מטח ברד. לאט היא שוככת. נעלמת.

שקט.

לא פגעו, אף לא אחד. החצים נפלו בדיוק בלב העדר, אך לא פגעו באף חיה. ארבע נוצות חץ לבנות נראות היטב, מזדקרות באחו. לא פגעו באף חיה. ממקום כלשהו במרעה הריק מתחיל לחלחל אל תודעתו הצלולה השקופה של פטר דבר מה קשה ושחור. כאילו עברו הרבה יותר. דבר מה חשוב בהרבה. זה היה בטווח ירי. בטווח מגע. הם כבר הושיטו יד, הם כבר אחזו את זה בידיהם, וגם כך זה החליק, נשפך מבין האצבעות. יקוב מביט בארבעת החצים הריקים, הדוממים, החלולים, הנעוצים באחו. והרגע מר. מחמיץ. פטר אומר משהו, אך בעצמו אין הוא יודע מה. הוא היה שמח ללכת. צריך לאסוף את החיצים, מתחיל להחשיך, צריך לנסוע מכאן. הוא היה שמח ללכת כבר, אבל אי אפשר, שניהם עומדים ומחכים.

יקוב מרים את הקשת, מותח אותה בכל כוחו ויורה הישר למעלה. ישר מעל ראשיהם. הכל מחשיך לפטר מול עיניו. יקוב, מה לעזאזל אתה עושה?

החץ ננעץ בקרקע ארבעה מטרים בערך משמאל ליקוב.

שניהם עומדים. מתנשפים. לבו של פטר פועם כל כך שהוא מִטַּלְטֵל מעט. שריר הלב מאזן אותו בלב האחו. יקוב נפחד גם הוא, גם הוא עומד. הוא נראה כשיכור. בעיניים ריקות הוא מביט בפטר. מתבונן דרכו. מה עכשיו? חום. טשטוש. נחיל. וכאילו משהו יצא מאיזון. כאילו משהו החל לגלוש וליפול. עצים שחורים נעים בקצה האחו. רוח. יעבור, יעלם. צמרות חשופות, פרושות כמערכת עצבים. זה מחליק, המשקל גובר, זה צובר מהירות, כיוון. ראשו של פטר מסתחרר. הוא עומד במרכז היבשת. במרכז לוחות טקטוניים. יקוב מחכה. מבועת, שיכור מאימה ואלוהים יודע ממה עוד. ופטר מוכרח. הוא מוכרח, כי אולי דווקא זה...

הוא מותח את המיתר ועוזב. זה רוטט, הגידים רוחשים. החץ יוצא הישר למעלה. פטר עוצם את עיניו, לוחץ חזק את עפעפיו. חזק כל כך שזה כואב, חזק כל כך שראשו מתחיל לזמזם. כל העולם נגמר, איבד לעד את פניו, איבד את משמעותו.

פטר עומד.

ומחכה.

יאכים טופול: קצת דבש

[התרגום וההקדמה פורסמו במקור בשנת 2014 במעבורת - פרויקט הסיפור הקצר]

בחודש פברואר 2013 נסענו, יאכים טופול ואני, לביקור בישראל. ספרו "לגרגר זפת" בדיוק ראה אור בתרגומי בהוצאת אחוזת בית, ונסענו להקריא ממנו ולשוחח ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים. יאכים – אולי גדול הסופרים הצ'כים בדור שאחרי מהפכת 89' – היה בעננים כבר כשגיששתי אצלו אם יהיה מעוניין בנסיעה הזו. הוא לא היה בריא לגמרי, והיתה לו המון עבודה. אני מסרב לכל הצעה, אמר לי; אבל ישראל? בטח שנוסעים לישראל. חודשים רבים קודם לכן טיילנו ביחד בכפר שבו גרה משפחתה של בת זוגי – שהוא גם, למרבה השמחה, כפר ילדותו של טופול. הוא לא האמין שבקרוב יראה ספר שלו בעברית. "רק רוסית עוד חסרה לי, אבל שם לא רוצים אותי". שנתיים מוקדם יותר, כשרק נודע לי שאתרגם שניים מספריו (השני – רומאן שבוחן את מקורות הרוע הטוטליטארי – עדיין ממתין בהוצאת הספרים עד להתייצבותו – הלוואי! – של שוק הספרים הישראלי*), הלכתי לאירוע הקראה של טופול, לפגוש אותו לראשונה. ניגשתי אליו אחרי שהאירוע הסתיים, הצגתי את עצמי ואמרתי לו שאני המתרגם שלו לעברית. היתה שתיקה קצרה ואז קרא יאכים בקול גדול אל הקהל שעוד נותר שם: "בנזונה, זה יוצא גם בישראל!"

לאנשים שקראו את "לגרגר זפת" יש ודאי תמונה מסוימת של יאכים טופול האדם והסופר. "קצת דבש" הוא סיפור אחר לגמרי, ובכל זאת טופולי לגמרי מבחינה תמאטית ולקסיקלית. אני אוהב אותו לא רק בשל היותו "הסיפור הישראלי של טופול" ובגלל המשחק המעניין במוטיבים אוטוביוגרפיים; אלא בעיקר על שום היותו יצירה מהודקת, שמצליחה (בשלושה-ארבעה עמודים) להעמיד עולם ובו דמויות ברורות ומפותחות, עם עבר מוחשי ועתיד לוט בערפל.

גם סיפורו של הסיפור הזה מעניין, והולם במידה רבה את מקורותיו ואת עברו המחתרתי של מחברו. "מעט דבש" עתיד להיכלל בקובץ סיפורים חדש של טופול שיראה אור בקרוב, אחרי שנים של כתיבת רומאנים. יאכים שלח לי אותו באימייל זמן מה אחרי ששבנו מישראל, והקפיד לציין כי נכתב בעקבות הביקור שם. אלא שהסיפור פורסם לראשונה דווקא בתרגום להולנדית, וזמן קצר אחר כך בתרגום לאנגלית של אלכס זאקר, המופיע כאן. רק אז נדפס בצ'כית, במוסף הסיפורים הקצרים היוקרתי שמפרסם פעם בשנה המגזין הנקרא ביותר בצ'כיה, "רספקט". גרסה צ'כית זו, שמובאת גם כאן, כוללת מספר שינויים קטנים בהשוואה לזו שממנה תורגם הסיפור להולנדית, לאנגלית, ועתה גם לעברית  -- תרגומים שנותרו עתה, במובן מסוים, חסרי מקור. הסיפור המקסים הזה, העצוב כל כך, חוזר עתה אל המקום שבו נבט לראשונה. בקרוב יפורסם אפילו ברוסית ("חה חה!" כתב לי יאכים בנימת ניצחון). אבל ממילא "עכשיו זה יותר קל לתרגם, עם כל המכשירים האלה".


* בשנים שחלפו מכתיבת ההקדמה איבדה הוצאת אחוזת בית את זכויות הפרסום בעברית של הרומאן “בארץ קרה”. התרגום שוב ממתין למו”ל שירצה לפרסמו.


החורף גוֹוע, מותיר אחריו על המדרכות ערימות שלג קפוא וקרח שחור. השמש כבר מזדחלת לפעמים מעל העיר, גולשת בשמיים זגוגיים.

הווילונות כאן מוגפים תמיד, פרט לחרך צר. קרני השמש גולשות אל החדר בנקודה אחת. היא אומרת שככה קל יותר לתפוס אותן.

יש לה במיטה ראי, קטן כזה של בחורות שבוחנות בו את קצה אפן.

היא מחזיקה אותו ביד לעתים קרובות ובשמחה. לפעמים הוא נופל לה מתחת לכרית או הולך לאיבוד בין השמיכות, לא משנה, איכשהו אנחנו תמיד חופרים ושולפים אותו החוצה.

אימא לא מסתכלת על עצמה. בכלל, זה לא שהיא אי פעם הייתה אופנתית מדיי, היא גם לא התגנדרה סתם, היא לא בוחנת ולומדת את הקניונים שבפניה. איפֹה, בעזרת הראי היא צדה חתיכות שמש, בהנחה שאלה קרני האור האחרונות שתִראה.

למרות שמי יודע מה יהיה. אבל על זה לא דיברנו יותר מדי.

במהלך השנתיים האחרונות היא התרגלה לשהות במיטה. לפני כן היינו אפילו יוצאים להליכות, לקצב טיפופו האיטי של ההליכון... אפילו עד הוולטבה, נגיד... בשמים התרוצצו שחפים, היו צבעים בכל מקום, היו רעש והמולה ואנשים.

אבל בערך לפני חצי שנה ההליכה לשירותים הפכה להיות המסע ההרפתקני ביותר שלה. היא מתארת לי את מסעותיה באֶסֶמֶסים, יש לה סלולארי של זקנים שקשור לה בחוט מתחת לבית השחי, כמו אשפת חיצים עמוסה שתלויה על גב אינדיאני. אם בזמן המסע בְּג'ונגל הדירה היא עוצרת למנוחה הכרחית, או אפילו נופלת, היא שולחת חץ.

שידה, היא מודיעה... אני עוזב הכול בהזדמנות הראשונה ויוצא אליה, תופס אותה, סוחב אותה למיטה או לשירותים, מה שהיא רוצה באותו רגע. "שידה". יש לנו עוד סיסמאות מהסוג הזה.

ומה איתך, אימא?

אתה זוכר איך זה מפחיד, כשאתה ילד, ואתה צריך לעבור בלילה במסדרון? ההורים לא בבית או שהם יושנים ואתה מרגיש חרדה ואתה מפחד, אבל בסוף אתה עושה את זה.

היא מחייכת, או שהיא מנסה לחייך. זה פשוט כמה ניצחונות קטנים, היא מוסיפה.

אל תסנוורי אותי...

היא בדיוק צדה קרן שמש וזרקה לי אותה בעיניים.

מיד היא מניחה את הראי. היא בשום אופן לא רוצה לענות אותי. תמיד אהבנו זה את זה. טוב, כל ערב, או כמעט כל ערב, לפני שהייתי בן שש עשרה וסוף סוף התחפפתי, היא היתה הפוכה לגמרי. וכשהיא לא הייתה הפוכה אז היה לה האנגאובר, מה שעוד יותר גרוע. אבל בסביבות גיל חמישים – תודה לאל! – היא הפסיקה לגמרי לשתות. היא התחילה ללכת לכנסיות. וכל יום היא התחילה וגמרה בתפילה. בסופו של דבר היא הרי גדלה בבית יתומים דתי. אבא שלה, סבא שלי, מת במלחמה. אימא שלה "נידתה אותה", ככה היא אומרת. כך שלמסדר הבתולות האנגליות היה חלק גדול בחינוכה. לפני שהקומוניסטים מעכו אותן. כשהיתה צעירה, מתודלקת מהבקבוק, היא לעתים קרובות הייתה עושה צחוק מהשם של מסדר האחיות. היא לא חסכה ממני סיפורים מבודחים מבית היתומות. למרבה הצער, כשהייתי צעיר לא ידעתי להעריך את זה. לא היה שום דבר מאולץ בחזרה שלה לדת. החיים שלה הפכו שלווים יותר. זה באמת יותר טוב להתפלל בבוקר מאשר להרביץ כוסית אחרי כוסית. ולא רק זה. אחרי שחזרה בתשובה היא לא ניסתה לכפות עליי כלום, היא לא התחילה לנופף מולי בספר תנ"ך ולהרצות לי אחרי ששתיתי. מכנסיות האבן היא נשאה בעיקר סיפורים על אודות הטמפלרים, ההוספיטלרים... פראג מלאה בכאלה... ונהניתי מזה.

יש לך פה דבש, אימא. מהגליל.

אמרתי את זה בכזו נונשלנטיות... הכרזתי על הרכישה לגמרי בדרך אגב, בחצי פה, כאילו כלום. אבל הייתי גאה, זה בטח. כי איזה עוד בן מביא לאימו הגוססת דבש מארצו של ישוע?

חוץ מזה, כל מה שקשור לקניות... סלים, אוכל, שתיה, מוצרי היגיינה, בידור, את כל זה סחבתי אליה, ואני עדיין סוחב, בקשר לזה אין מה לעשות. קצת אחרי שסידרנו מה שנקרא שירותים סוציאליים, תפסתי את אימא מורידה בשירותים את כל האוכל שהם הביאו, או מציעה אותו לציפורים. גם לרחוץ אותה או לסדר את המיטה שלה, את אותו קן עצום, מפלצתי, מלא ספרים, מגזינים, פירורים, תרופות וכל מיני בלגאנים אחרים שלפעמים כבר קשה לזהות, גם את זה אסור למישהו זר לעשות. ובתי חולים? היא שונאת אותם. את זה כבר ניסינו פעם.

מפריעים לי שמה האנשים האחרים, אתה מבין?

רק שבוע לא הייתי כאן. אימא בשום אופן לא נראית לי מלוכלכת, אבל היא שוכבת כל הזמן בין אותן שמיכות, נו... נטפל בזה עוד רגע.

היום השארתי בכניסה את הסל עם הקניות הרגילות. הבאתי לאימא למיטה רק כלי קטן עם דבש ישראלי. צנצנת טרה-קוטה מסוגננת, חתומה בשעווה.

הנה הדבש הזה מישראל, אימא, כמו שרצית! הנחתי את הכלי על השולחן לצד המיטה. הוא חרק קצת.

הוא באמת מהגליל? וזה כתוב שם? ולמה זה בא בכזאת אריזה לתיירים?

כתוב פה... גליל! אבל בעברית, זה הגיוני!

ברור... אבל אני בכלל לא מתפלאת שהספרים שלך יוצאים בעברית, בכלל לא. אלה שמה חייבים שיהיה להם הכל! הספרים של אבא שלי יצאו רק בגרמנית, פולנית, הונגרית... וככה. רק בסביבה פה. עכשיו זה בטח יותר קל לתרגם, לא? עם כל המכשירים שיש.

כן, עכשיו זה קל. זה לא נחשב בכלל.

יש בכלל עוד איזה ארץ ששם לא מוציאים אותך?

ברוסיה.

אה! אבל זה מובן מאליו, זה ברור הרי. שמה אפילו אל תנסה לדחוף את עצמך. והבאת מארץ הקודש משהו גם בשביל לולֵק ובולֵק?

ככה אימא קוראת לבנים שלי. אלה שמות מאיזו סדרה פולנית.

מודלים של מטוסי קרב, קלצ'ניקובים-רובי-מים, טישרטים עם כיתוב, תאנים ועוד כל מיני דברים. הילדים היו בעננים.

טישרטים עם כתובות בעברית? השתגעת? הרי יכניסו להם שמה מכות...

אימא ממשיכה לדמיין את הפנימייה כמיתקן מלא פרחחים כמו שהיה נאמר אחרי המלחמה. הזיכרונות שלה כנראה חריפים עוד יותר לעת זקנה. התאומים שלי נמצאים אבל במקום מודרני לחלוטין, הכי טוב שיכול להיות.

אימא, בחייך, זה כבר לא שנות החמישים. את רוצה לטעום את הדבש? ומה שלומך בכלל, איך הסתדרת?

הסתדרתי טוב. לא הייתי לבד אפילו רגע. הוא איתי כל הזמן. ואנחנו מדברים.

עם מי את מדברת?

עם ישוע מושיענו וקוננו.

באמת, אימא. זה רק בראש שלך.

ואז מה? אפילו אם כן, הוא מדבר יפה.

תטעמי את הדבש? ומה הוא אומר לך?

הדברים הרגילים ככה. שאני כאילו לא צריכה לפחד. ושאני צריכה להתכונן לדרך... טוב, זה נשמע רציני, כמו בסרט... אבל הוא גם מסביר לי למה הכול קורה.

מה זה הכול?

ככה, החיים והמוות. לא ידעתי שהוא יודע גם את זה.

אני חושב שכשתמות אשרוף את הדירה הזאת. בסדר, אני לא אעשה את זה – אבל הייתי צריך. בימי התנ"ך, זאת אומרת בין אנשים נורמלים... אף אחד לא היה מתפלא על זה. שאני רוצה שכל הדברים האלה מסביב, המיטה, הספרים שלה והתמונות, השמיכות, הכריות, הסירים שכבר מזמן לא משתמשים בהם, המחבתות... העציצים היבשים, כל הדברים האלה של הזקנים, כל הכלים והעזרים, הכול ספוג בריח הדירה החמצמץ, עטוף בו כמו בציפית... באמת שהייתי רוצה שכל זה ייעלם. כשכבר לא תהיה כאן, הדירה הזאת תיפול עליי כעול מפלצתי. אני לא רוצה את זה. אנעל אותה ואתחפף. אשמור לעצמי רק את הראי הזעיר שלה, אפשר להכניס אותו לכיס, זה כלום.

אימא! ולמה הכול קורה?

הוא אומר שזאת בדיוק השאלה. ושעוד נגלה הכול. עם הזמן. זאת אומרת, כשכבר לא יהיה זמן, כן? נגלה הכול בהדרגה, נו!

אהה.

אני פותח את הצנצנת ושנינו מנשנשים. הבאתי שתי כפיות מהמטבח. הן דביקות, אבל זה לא חשוב. זה לא משנה בכלל. אני אנקה את הכלים אחר כך.

 היא זוקפת את ראשה ואני מכניס לה בין שיניה את קצה כפית הדבש. היא מוצצת, וראשה שוב צונח על הכרית. היא מתענגת על הדבש בשלווה.

נראה לי שהיא שקעה לאנשהו בשבוע שלא הייתי כאן. למקום עמוק עוד יותר. היא נעלמת. פניה כבר באמת דומים לשלד. ומתי בפעם האחרונה חפפתי לה את השיער? היא באמת נראית עלובה כל כך? או שאני פשוט כבר לא רגיל, אחרי שבוע? אני חושב שכשמישהו עומד למות, מוטב כבר להיות איתו כל הזמן. ככה אתה לא מזדעזע מיד מכל שינוי.

היא אומרת: הממ, הדבש הזה אבל די רגיל בסך הכל!

בעצם כן, אני מסכים. הפעם האחרונה שאכלתי דבש הרי היתה לפני, לא יודע, עשר, חמש עשרה שנה.

אני מציע להסיט את הווילונות. תיכף אביב! אני אומר.

תשאיר ככה!

אני ניגש אל החלון ופתאום שומע את זה. הרעש שעושה הראי כשהוא מחליק לה מהיד, מקפץ על הרצפה ומתרסק למחטים קטנות, לרסיסים זערוריים ממש.

נו, עכשיו באמת הצלחתי!

זה בסדר, אני אנקה את זה. אני מטאטא בנעל רסיסים אל מתחת למיטה, אני אנקה את זה מתישהו.

תן לי שוב לטעום, קוראת אימא לעוד טיפה של דבש.

אז גם אני אוכל. אבל לא הרבה. אף פעם לא הייתי טיפוס של מתוקים.

מה אכלתְ פה כל הזמן הזה?

אוי, מה זה חשוב בכלל. קרקרים ודברים כאלה שהבאת. זה היה טעים.

בכל זאת מסתובב לי הראש ממה שאני שומע פה. שישו מדבר אליה. אז אני שואל שוב, בתקיפות.

אימא! ומה הוא עוד אומר לך?

והנה, זה הרי לא ייאמן! אימא קורנת ממש. היא מחייכת עכשיו חיוך מטופש, אי אפשר לתאר את זה, חיוך כמעט קוקטי מתפשט על הפנים הזקנות, ההרוסות. היא אפילו מסמיקה עכשיו. כמו ילדונת!

טוב, לא הכול אני יכולה... לגלות, היא אומרת בקושי. אבל הוא אומר לי גם דברים יפים!

כמו מה?

נו, כל מיני דברים על שנינו. דברים כאלה... מאוד מאוד נעימים.

מה, עליי כאילו?

מה פתאום! תעשה לי טובה, היא מתחפרת במיטה. רק עליי ועליו הוא מדבר. אבל באמת, אני אשאיר את זה לעצמי, כן?

ברור! שאספר לך משהו על ארץ הקודש? כן, הבנים בסדר גמור, הם מוסרים ד"ש והם ישלחו תמונות. ואת צריכה משהו?

לא. אולי אחר כך.

אני יושב על הכיסא, אימא שוכבת במיטה. אנחנו מסתכלים זה על זה. אין כאן איש מלבדנו, אני חושב שאין, ואיש אינו מדבר, אולי רק בראש שלה. אנחנו פשוט כאן. ושורר שקט. אבל אנחנו מחכים. כן, אנחנו מחכים לתשובה. עוד מעט יהיה אביב. אולי מצבה של אימא ישתפר, אולי תהיה בסדר? כן, היא בהחלט תהיה בסדר. זה ברור.