איוון קראוס: מספר לשמיים

איוון קראוס נולד בפראג ב-1 במרץ 1939 לאב יהודי ואם נוצרייה. הוא סופר, מחזאי, תסריטאי ומפעיל תיאטרון בובות. אביו אוטה תרם טקסטים לכתב עת פארודי, ואחרי מלחמת העולם השניה כתב (ביחד עם אריך קולקה) את הספר "בית חרושת למוות" (1946), שהפך לאחד מספרי התעודה המכוננים על אודות החיים באושוויץ. קראוס נשוי לנאדייז'דה מונזרובה – שחקנית, מפעילת תיאטרון בובות ואנימטורית. יש לו ארבעה אחים, ביניהם יאן קראוס, שחקן ומנחה הטלוויזיה הפופולארי ביותר בצ'כיה. הסיפור “מספר לשמיים” לקוח מספר באותו שם. לסיפורים נוספים, ראו כאן בקובץ פדפ.

---

הכול בעצם התחיל בזה שלחברי יוזף היה דוד אופנוען. הוא היה גאה בו, משום שהדוד היה רוכב בתחרויות, ויוזף דאג להזכיר את זה כל הזמן לרודולף ולי. רודולף עצמו היה בעליו של אוסף גולות זכוכית נדירות. מובן שבכך לא יכול היה בשום אופן להשתוות ליוזף, שכן דוד שמשתתף בתחרויות אופנועים הוא עניין גדול בהרבה מאוסף גולות, אבל לפחות היה לו משהו. כשדודו של יוזף היה אפילו מעורב בתאונה שעליה כתבו בעיתונים, התערער מעמדנו עוד יותר, שכן יוזף השיג לעצמו מאיפשהו גזיר עיתון נדיר, שאותו נשא עמו כל הזמן כאילו היה מדובר באיזו תעודה.

הייתי אפוא חלק מחבורה שהסכימה לקבל אותי רק בתנאים מסוימים. הייתי חייב לשאול כל פעם מה שלום הדוד וכמה גולות הורווחו.

יוזף דרש שנאזין לסיפורים על האימונים של דודו ועל צרות עם האופנוע. מאוחר יותר אחזה בו פרנויה והוא הודיע, כי למרות שאינו רוצה לנקוב בשמות, יש לו תחושה שנמצאים בינינו אנשים שהיו שמחים מאוד להפריד אותו מגזיר העיתון שתיאר מה בדיוק עיקם או שבר דודו הנדיר, בתוספת מניין הימים שאותם העביר הסוּפר-דוד בבית החולים במהלך השנים האחרונות.

הדפנו מעלינו האשמות אלה והבטחנו ליוזף כי הוא טועה. מה נעשה עם הכתבה הזאת, אם אין אנו בעליו של הדוד?

יוזף נרגע לכמה ימים, אבל אז שאל פתאום אם אנחנו לא מדברים על דודו כאילו היה דודנו. היינו צריכים להישבע שלא נגענו בדוד שלו, בכלל זה גם לא בסיפורו או באופנועו.

גם רודולף, באופן טבעי, לא רצה להישאר בצילו של הדוד ובעליו, ולכן הודיע לעתים אף הוא כי אין באפשרותו להיפגש איתנו, שכן עליו לספור את הגולות שלו, משום שנדמה לו שכמה מהן חסרות. יוזף הבטיח לרודולף כי לו-עצמו אין כל צורך בגולות, לאור העובדה שבכלל אין לו זמן לאסוף אותן, כי הדוד לוקח אותו איתו לתחרויות.

מצבי היה, אם כן, הכי גרוע. היה עליי להישבע שאפילו אצבע לא הנחתי על הגולות, ושלא השתמשתי בדוד אפילו בטעות. אחר כך הדרדר מצבי עוד יותר, כשיוזף התחיל לבחון אותי על אודות הדוד. היה עליי לציין לאיזה מקום הגיע הדוד בכל התחרויות האחרונות, וכן לנקוב בשמות כל מאהבותיו.

אז הבנתי כי הגיע הזמן להכריז מלחמה על הדוד בטרם אדרס תחת אופנועו או אֵטחן לחצץ.

אמרתי שאני לא ניגש לבחינה. סירבתי אפילו לומר כמה כוחות סוס יש לאופנוע, למרות שידעתי את החומר, ואמרתי שעליי לזכור דברים חשובים בהרבה.

"למשל?" שאל יוזף.

"למשל את המספר של אבא שלי", אמרתי, ומיד הרגשתי איך אני צומח בתוך הדממה שהשתררה, איך אני מזדקף, ואיך נעלם האיש על האופנוע, שאותו לא ראיתי מעודי, ואיך הופכות הגולות לעפר.

התענגתי אז על טעם סקרנותם של שני בני-כיתתי ועניתי בקמצנות, מזווית הפה, כמו שראיתי את בוגרט עושה בסרט כשהוא מתדיין עם גנגסטרים נחותים ממנו. היה עליי כמובן לבסס את הצהרתי, כדי לחמוק מהאשמות שמא המצאתי את כל העניין, והזמנתי את שני החברים אלינו הביתה. כשהשתכנעו שלאבי באמת מקועקע מספר על ידו, התחילה תקופה חדשה בחיי. בהיותי בעליו של אב ממוספר, זכיתי לחירות מושלמת.

חבריי התנהגו אליי בכבוד. רודולף הציע לי חלק מהגולות ויוזף הביע נכונות להשאיל לי את הכתבה כל שני, רביעי ושישי, אם אגלה לו מה פירוש המספר של אבא. אבל זמן רב הייתי אני עצמי עֶבֶד, והייתי בקי בעבודתו של נוגש העבדים. מלבד זאת הבנתי שמר בוגרט היה נוהג באופן דומה, ולא הנחתי לעצמי להתרכך. אמרתי לבני כיתתי שאני מבין ללבם; אבל רמזתי כי לא גולות, וגם לא דוד אופנוען, לא יכולים להשתוות למספר שאותו קיבל אבי מאיזה ארגון סודי, שאת שמו אף הוא עצמו אינו רשאי לגלות. אחר כך ביקשתי מהם שלא יעשו לי את כל העניין קשה יותר, ושמוטב שלא ישאלו אותי עוד בנדון.

ובגלל שהמספר החל לעניין גם אותי, שאלתי את אימא מי נתן אותו לאבא.

"איזה מספר?" נבהלה.

"זה שעל היד".

"על איזו יד?" שאלה אימא בדאגה ברורה.

אחר כך ניסתה להתחמק. בעצמה הציגה לי שאלות, או שענתה על שאלות שבכלל לא שאלתי.

פעם אחת, כששוב שאלתי אותה, אמרה לי שבאותה מידה יכול להיות שלאבא יש על היד קעקוע של עוגן.

"אבל עוגן אין לו," אמרתי.

"אתה רואה?" אמרה אימא נחרצות.

לעתים מיהרה לפצוח בשיר במקום לענות לי, שרה איזה שיר ארוך, ומשום שאף בן לא יפריע לאמו באמצע שיר, לא נותר לי אלא לפנות לענייני.

"יש בעלים שפשוט יש להם מספר," אמרה לי מאוחר יותר. זה שהיא כינתה את אבא 'בעל' עורר בי תחושה שמדובר ככל הנראה באיזה ארגון שבו מוספרו בעלים, ככל הנראה כדי שלא ילכו לאיבוד.

כשכבר זכרתי את שירהּ של אימא בעל-פה, חדלתי להקדיש תשומת לב למספר. ומלבד זאת עניינו אותי יותר מספרי השחקנים בנבחרת הכדורגל, ומספרי מכוניות.

זמן קצר אחר כך, כשכבר גיששתי אחר מספר הטלפון של ילדה אחת, למדתי איך קיבל אבא את מספרו. אבא טען שזה מספר לשמיים, והוא צחק כשאמר זאת. אימא, שככל הנראה לא הצליחה להשתחרר מהפחד שעוררו בה הימים שבהם חולקו מספרים, עשתה לאבא סימן שלא ידבר על זה איתי.

אולי זו הסיבה שבגללה נבהלה, כמה שנים מאוחר יותר, כשאחותי הקטנה קתרינה ביקשה לדעת מה פירוש הדבר שאמרה עליה אחת התלמידות בכיתתה.

"מה אמרה?" שאלה אימא.

"יהודיה ערמומית," אמרה אחותי.

אימא פצחה מיד בשיר והייתה כל כך מזועזעת שערבבה שתי מנגינות. אחר כך אמרה לאחותי שודאי שמעה לא טוב. קתרינה טענה ששמעה טוב מאוד. אימא עוד המהמה כמה רגעים באי-נוחות, ואז החלה להסביר לאחותי מה פירוש המילה "ערמומית".

היא אמרה שמשמעותה דומה לזו של המילים חכמה, נבונה, פקחית, תבונית, חדה ואינטליגנטית.

היא לא שכחה להציע גם שכלתנית, הגיונית ומחושבת. אחר כך פנתה לביטויים קרובים, לא זנחה את 'ידענית' ו'חכמולוגית', ותשומת לב מיוחדת הקדישה לצירוף 'ראש לשועלים'. היא השתמשה אף בשורת דוגמאות, על מנת שאחותי תבין היטב את הביטוי.

קתרינה, שדווקא המילה השניה בצירוף "יהודיה ערמומית" לא עניינה אותה כלל, המתינה שהרצאתה של אימא תסתיים, ואז שאלה שוב לפירושה של המלה הראשונה.

"תקפצי צ'יק צ'ק להביא לחם," אמרה לה אימא, מסיטה כך באופן בלתי-מורגש את תשומת הלב מן הנושא. אחר כך הלכה לטלפן לאבא. ובגלל שעוד בימי המלחמה התרגלה לדבר ברמזים (כדי לא להסתכן, אם מישהו מאזין), דיברה כך גם בימות שלום.

אבא, מטבעו אדם פתוח ונטול יצר מְרַגְלִי, הבין אותה בדרך כלל רק בקושי. השיחה נשמעה כך:

אימא: היי.

אבא: היי.

אימא: מישהו בבית-הספר אמר לקתרינה, שהיא הזהו, מה שבזמן המלחמה... (אימא הדגישה את הזהו.)

אבא (בתמיהה): שהיא מה?

אימא: זה, מה שבזמן המלחמה!

אבא (לא מבין): זה, שבזמן המלחמה???

אימא: ישו, תחשוב קצת!

ברגעים הבאים ניסה אבי המופתע לחשוב.

אימא: (לאחר שהניחה רגע למחשבה) מבין כבר?

אבא (לא בטוח, מפקפק): שהיא מה-ס.ס.?

אימא: אלוהים, איך מישהו יכול להיות כזה מטומטם!

בשלב זה החלו שני הוריי להבהיר אחד לשני מי מטומטם. אבא רצה לדעת מדוע אימא מדברת לא ברור. אז היא ניסתה לעזור לו.

אימא: הילדה ההיא אמרה לקתרינה, שהיא ההיפך מהדבר הזה, שאתה חשבת!

אבא: ההיפך?

אימא: כן.

אבא: פרטיזנית???

בנקודה זו בשיחה פקעו עצביה של אימא. היא איבדה את סבלנותה וזנחה את הרמזים. היא השתמשה בכמה ביטויים ישירים ופוגעניים, ואז דרשה מאבא שיבוא הביתה מוקדם, אם הוא כזה סתום.

אבא עדיין רצה לדעת אם יכול היה לשוב הביתה מאוחר יותר אלמלא היה כה סתום, אבל אימא התעצבנה וטרקה את השפופרת.

כשהבין אבא לבסוף במה מדובר, אמר שאין הוא רואה כל סיבה לדאגה. אימא אמרה שהיא לא מופתעת, שזה כל כך טיפוסי, והזכירה לו כי מוכרח להיות במשפחה מישהו שידאג. היא אמרה שגם לפני המלחמה תמיד דאגה ואבא לא לקח אותה ברצינות, ותראה איך זה נגמר. אחר כך ביקשה מאבא שייתן לה לטפל בכל העניין. אבא היה די מרוצה מהסידור הזה, משום שמבחינתו הייתה המלחמה מאחוריו. הוא האמין, עם זאת, שמוטב לומר לאחותי את האמת, אך משראה שאימא מתנגדת לכך, לא ניסה לשכנע אותה.

בכל פעם שקתרינה שאלה שוב בעניין, ניסתה אימא להסיט את תשומת לבה מהנושא בכך ששלחה את אחותי לקניות או לסרט. אבל אחותי, שתמיד דמתה לאימא בכך שהתעמקה בכל דבר עד הפרט הקטן ביותר, לא חדלה לשאול. אימא עשתה לה אז מינוי לתיאטרון ולסדרות קונצרטים, שלחה אותה לטיולים ולגן החיות. משלא היה בכך די, קנתה לה אופניים. קתרינה ראתה אינספור סרטים ומחזות, ידעה לזהות חיות וחצתה באופניה את פראג והסביבה.

ככל שרכבה, כן העמיקה במחשבותיה על שעניין אותה. ומשום שהייתה עקשנית, עלתה יום אחד על אופניה ורכבה עליהם אל הספרייה, כדי ללמוד סוף כל סוף את מה שרצתה.

פעם אחת, בדיוק כששתיהן חזרו מהכנסייה, שאלה קתרינה את אימא אם יש לה בכלל מושג שגם ישו היה יהודי.

"בבקשה ממך, על מה את מדברת שוב?" נבהלה אימא, ומשום שלא רצתה להשאיר את בתה עם מחשבות כאלה, סיפרה לה כי גם בן האלוהים הוטבל לנצרות.

"אהה," אמרה אחותי. "וגם לו זה לא ממש עזר".