Allen Ginsberg by Elsa Dorfman, CC BY-SA 3.0

אָפְנוֹת אָבִיב

יָרֵחַ מָלֵא מֵעַל מֶרְכַּז קְנִיּוֹת –
       בְּאוֹר שָׁקֵט שֶׁל חַלּוֹן רַאֲוָה
בֻּבַּת-הַתְּצוּגָה הָעֵירֻמָּה בּוֹחֶנֶת אֶת צִפָּרְנֶיהָ

בולדר, 1979

בְּעִקְבוֹת וּוִיטְמַן וּרֶזְנִיקוֹף

1
אֵיזוֹ הֲקָלָה

אִם יָד הָעֵט שֶׁלִּי הָיְתָה נִתְלֶשֶׁת בִּגְלַל מַשָּׂאִית עַל בְּרוֹדְוֵי
– אֵיזוֹ הֲקָלָה מִלִּכְתֹּב מִכְתָּבִים לַ נֶיְישֶן
לְהִתְוַכֵּחַ עֵם רוֹדָנִים, לְהִלָּחֵם בִּרְכִילוּת, אֶף.בִּי.אַי. –
שִׁירִים שֶׁלִּי יִצְבְּרוּ אָבָק בְּסִפְרִיּוֹת קֶנְזַס,
נַעֲרֵיחַוָּה מִתְבַּגְּרִים פּוֹתְחִים כְּרִיכוֹת סְפָרִים בְּיָדַיִם מְחֻצָּפוֹת.

2
לוֹאֶר אִיסְט סַיְיד

הָאִשָּׁה עֲגֻלַּת הַפַּרְצוּף הַזּוֹ, הִיא שׁוֹלֶטֶת בָּרְחוֹב עִם שְׁלֹשֶׁת הַכְּלָבִים הַגְּדוֹלִים שֶׁלָּהּ,
צוֹוַחַת אֵלַי, מְבַּרְוֶזֶת עִם סַל הַקְּנִיּוֹת שֶׁלָּהּ לְאֹרֶךְ אַוֶונְיוּ בִּי
תּוֹפֶשֶׂת לִי תַּבֵּיצִים, "לָמָּה אַתָּה לֹא מְדַבֵּר אִתִּי?"
חוֹשֶׂפֶת אֶת שִׁנֶּיהָ בְּחִיּוּךְ, קוֹל חָזָק כְּמוֹ צוֹפָר שֶׁל טֶקְסִי,
"אִידְיוֹט גָּדוֹל... אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁאַתָּה מְפֻרְסָם?" – מַזְכִּירָה לִי אֶת אִמָּא שֶׁלִּי.

29 באפריל, 1980
תורגם בדצמבר 2006

אֲנִי קָרְבָּן שֶׁל טֶלֶפוֹן

כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁכַּב לִישֹׁן לַחְלֹם אֶת בְּאֵר הַמִּשְׁאֶלוֹת הוּא מְצַלְצֵל
"יֵשׁ לְךָ מַחֲזֶה חָדָשׁ לַתֵּאַטְרוֹן פְּשׁוּטְהָרֶגֶל?"
כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֵב בְּמַחְבַּרְתִּי שִׁיר הוּא מְצַלְצֵל
"בַּסְטֶר קִיטוֹן מִתַּחַת לְגַשֵּׁר בְּרוּקְלִין פִּנַּת פְרַנְקְפוּרְט וּפֶּרְל..."
כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹלֵף אֵיבָר מַעֲמִיד אֶת הַזַּיִן אֶל יְרֵכַיִם שֶׁל מִישֶׁהוּ רָזֶה אוֹ שָׁמֵן, הוּא אוֹ הִיא
מִתְרוֹנֵן --- "בְּבַקָּשָׁה תּוֹצִיא אוֹתוֹ מֵהַכֶּלֶא... הַמִּשְׁטָרָה מִתְרַסֶּקֶת עָלָיו"
כְּשֶׁאֲנִי מֵרִים אֶת כַּפְהַמָּרָק אֶל שְׂפָתַי, הַטֶּלֶפוֹן עַל הָרִצְפָּה מַתְחִיל לְגַרְגֵּר
"שָׁלוֹם זֶה אֲנִי --- אֲנִי בַּפַּרְק שְׁתֵּי בַּחוּרוֹת מֵאָיוֹוָה... שׁוּמָקוֹם לִישֹׁן אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה... הִכְנַסְתִּי לוֹ בַּלֶּסֶת"
כְּשֶׁאֲנִי מְהַרְהֵר בֶּעָשָׁן שֶׁזּוֹחֵל עַל הַגַּג מִחוּץ לַחַלּוֹן-הָרְחוֹב שֶׁלִּי מְטַהֵר בְּעֵינִי אֶת הַנֶּצַח מְתַצְפֵּת עַל טוּרֵי אֵדִים אֲפֹרִים בַּשָּׁמַיִם
רִינְג רִינְג "שָׁלוֹם זֶה אָדוֹן נִכְבָּד תִּהְיֶה מֹתֶק תְּסַיֵּם אֶת הַמָּנִיפֶסְט הַפּוֹלִיטִי שֶׁהִתְחַיַּבְתָּ"
כְּשֶׁאֲנִי מַאֲזִין לָרַדְיוֹ נְשִׂיאִים שׁוֹאֲגִים בְּקוֹמַת הַוְּעִידָה
הַטֶּלֶפוֹן גַּם מְדַנְדֵּן בְּ"בּוֹא מַהֵר לְהַארְלֶם אִתָּנוּ לִרְאוֹת אֶת הַמְּהוּמוֹת"
תָּמִיד הַטֶּלֶפוֹן מְחֻבָּר לְכָל לְבָבוֹת הָעוֹלָם פּוֹעֲמִים בְּאַחַת זוֹעֲקִים בַּעֲלִי הָלַךְ הֶחָבֵר שֶׁלִּי נֶעֱצַר לָעַד הַשִּׁירָה שֶׁלִּי נִדְחֲתָה
לָמָּה לֹא תָּבוֹא תְּמוּרַת כֶּסֶף וּבְבַקָּשָׁה לָמָּה לֹא תִּכְתֹּב אֵיזֶה חֲתִיכַת חָרָא
מַה שְׁלוֹמְךָ יַקִּירִי אַתָּה יָכֹל לָבוֹא לַאִיסְטְהַמְפְּטוֹן אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ רוֹחֲצִים בָּאוֹקְיָנוֹס אֲנַחְנוּ כָּל כָּךְ בּוֹדְדִים
וַאֲנִי שׁוֹכֵב עַל הַמִּזְרוֹן חוֹכֵךְ $50 חֶשְׁבּוֹן טֶלֶפוֹן, מְרוֹשָׁשׁ, מְנֻמְנָם, לָחוּץ, הַלֵּב שֶׁלִּי מָלֵא חֲשָׁשׁ מִפְּנֵי הָאֶצְבָּעוֹת הַמְּחַיְּגוֹת, הַמָּוֶתִים שֶׁלִּי, זִמְרַת פַּעֲמוֹנֵי טֶלֶפוֹן
מְצַלְצְלִים עִם שַׁחַר מְצַלְצְלִים כֹּל אַחַר הַצָּהֳרַיִם מְצַלְצְלִים בַּחֲצוֹת מְצַלְצְלִים עַכְשָׁו לְעוֹלָמְוָעֶד.

ניו יורק, 20 ביוני 1964

ישנם כמה וכמה תרגומי שירה שלי שאבדו בין מחשבים ישנים ואתרי אינטרנט שנמחקו. לפעמים משחק לידיי המזל ואני מוצא אחד מהם באתר אחר שצץ פתאום. כך שבו אליי לפתע תרגומיי לשירים המוכרים של בילי קולינס הפופולארי.

מָבוֹא לְשִׁירָה

אֲנִי מְבַקֵּשׁ מֵהֶם לָקַחַת שִׁיר
וּלְהַחְזִיק אוֹתוֹ מוּל הָאוֹר
כְּמוֹ שְׁקוּפִית צִבְעוֹנִית

אוֹ לְהַצְמִיד אֹזֶן אֶל כַּוַּרְתּוֹ.

אֲנִי אוֹמֵר הַשְׁלִיכוּ עַכְבָּר אֶל תּוֹךְ שִׁיר
וְהַבִּיטוּ בּוֹ מְפַעְנֵחַ אֶת דַּרְכּוֹ הַחוּצָה,

אוֹ פִּסְעוּ אֶל חֲדַר-הַשִּׁיר
וּגְעוּ בַּקִּירוֹת בְּחִפּוּשׂ אַחַר מֶּתֶג אוֹר

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁיֵלְכוּ לַעֲשׂוֹת סְקִי מַיִם
לְאָרְכּוֹ שֶׁל שִׁיר
וִינוֹפְפוּ אֶל שֵׁם הַמְּחַבֵּר שֶׁעַל הַחוֹף.

אֲבָל כֹּל שֶׁהֵם רוֹצִים לַעֲשׂוֹת
זֶה לִקְשֹׁר אֶת הַשִּׁיר אֶל כִּסֵּא בְּחֶבֶל
וּלְעַנּוֹת אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתְוַדֶּה.

הֵם מַתְחִילִים לְהַכּוֹת בּוֹ בְּצִנּוֹר
כְּדֵי לְגַלּוֹת לְמַה הוּא בֶּאֱמֶת מִתְכַּוֵּן.

עוֹד סִבָּה שֶׁאֲנִי לֹא מַחֲזִיק אֶקְדָּח בַּבַּיִת

(פורסם ב”עיתון 77”, דצמבר 2007)

הַכֶּלֶב שֶׁל הַשְּׁכֵנִים לֹא מַפְסִיק לִנְבֹּחַ.
הוּא נוֹבֵחַ אוֹתָהּ נְבִיחָה גְּבוֹהָה, קִצְבִּית,
שֶׁהוּא נוֹבֵחַ בְּכָל פַּעַם שֶׁהֵם יוֹצְאִים מֵהַבַּיִת.
הֵם בֶּטַח מַתְנִיעִים אוֹתוֹ בְּדַרְכָּם הַחוּצָה.

הַכֶּלֶב שֶׁל הַשְּׁכֵנִים לֹא מַפְסִיק לִנְבֹּחַ.
אֲנִי סוֹגֵר אֶת כֹּל הַחַלּוֹנוֹת בַּבַּיִת
וְשָׂם סִימְפוֹנְיָה שֶׁל בֶּטְהוֹבֶן פוּל ווֹלְיוּם
אֲבָל אֲנִי עֲדַיִן יָכוֹל לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ עָמוּם מִבַּעַד לַמּוּסִיקָה,
נוֹבֵחַ, נוֹבֵחַ, נוֹבֵחַ,

וְעַכְשָׁו אֲנִי יָכוֹל לִרְאוֹת אוֹתוֹ יוֹשֵׁב עִם הַתִּזְמֹרֶת,
רֹאשׁוֹ מוּרָם בְּבִטָּחוֹן כְּאִלּוּ בֶּטְהוֹבֶן
כָּתַב תַּפְקִיד לְכֶלֶב נוֹבֵחַ.

כְּשֶׁהַתַּקְלִיט סוֹפְסוֹף מִסְתַּיֵּם הוּא עֲדַיִן נוֹבֵחַ,
יוֹשֵׁב שָׁם עִם הָאַבּוּבָנִים וְנוֹבֵחַ,
עֵינָיו נְעוּצוֹת בַּמְּנַצֵּחַ
הַמַּפְצִיר בּוֹ בְּשַׁרְבִיטוֹ

בִּזְמַן שֶׁהַמּוּסִיקָאִים הָאֲחֵרִים מַאֲזִינִים
בִּדְמָמָה מְכֻבֶּדֶת לַסּוֹלוֹ הַמְּפֻרְסָם לְכֶלֶב נוֹבֵחַ,
אוֹתָהּ קוֹדָה אֵינְסוֹפִית שֶׁבִּסְּסָה לָרִאשׁוֹנָה
אֶת מַעֲמָדוֹ שֶׁל בֶּטְהוֹבֶן כְּגָאוֹן חַדְשָׁנִי.

מה קורה כשצ’אפק בוחן כתבי יד בתחרות שירה? הטקסט פורסם ב-13 במאי 1934. התרגום נדפס בכתב העת “קול קורא”, כתב עת לשירה של בית הקונפדרציה, גיליון 1, מאי 2013. עורך: אורי הולנדר.

---

קראתי מאה ועשרה כתבי יד שנשלחו לתחרות השירה של חודש מאי. מאה ועשרה קבצי שירה גדולים יותר או פחות, משהו כמו חמשת-אלפים או ששת-אלפים שירים. בנוגע לרובם לא יכול היה הקורא-בכפייה להשתחרר מתחושה של אי-נוחות ברורה, כאילו הוא קורא משהו אישי לחלוטין, שמקומו כלל אינו בַּציבור כי אם במגירה הסגורה, עם המכתבים והיומנים, עם החולשות האישיות, התחביבים והזיכרונות. רק ברגע שיש לשירים רמה ספרותית כלשהי הם חדלים להיות אותו עניין אישי נורא, אישי באופן חסר תקווה, ואין זה משנה אם מדברים בהם על דבר-מה אישי. אבל שיהיה: גם כמסמך אישי יש לשירים הללו ערך כלשהו – עבור מי שכתב אותם, אך גם לקורא הבלתי-דיסקרטי ex offo; שהרי זוהי הצצה המונית-כמעט לחיים בלתי מוכרים.

1. המסקנה הראשונה מקריאת מאה ועשרה כתבי היד היא אישושה של הידיעה הישנה כי רובם המכריע של כותבי השירה צעירים הם. אין זה רק משום שהצעירים רגישים יותר, אלא גם משום שהשירה משמשת לצעירים תחליף למציאות; רגשותיהם חופשיים עדיין, ובדיוק מחפשים מושאים להיצמד אליהם; על כן יש צורך להביעם, לחיות אותם לפחות במלים; ובמלים הנלהבות ביותר. קבצים מעטים להפליא מבין המאה ועשרה נשאו אותם מאפיינים שאין לטעות בהם, ולפיהם כתבם גבר בשל; ככלל, אותה שירה גברית הייתה טובה יותר מבחינה ספרותית. אין פירושו של דבר שאנשים בני גיל בשל יותר כתבו שירים בצורה טובה יותר מן הצעירים; אלא שלאותם אנשים אשר לא חדלו לשורר גם בחלוף נעוריהם יש לכך מניעים עמוקים יותר ומתמשכים. כפי שאמר פעם פראניה שראמק[1]: "לכתוב שירים – זה שום דבר; אבל להתמיד בכתיבת שירים---!" עם השנים נושרים כל אלה שכתבו שירה רק מתוקפה של עוררות גיל ההתבגרות, מתוך חקיינות או בהיעדר מימוש-עצמי אחר. אלה הנותרים כבר מייצגים מבחר מצומצם יותר.

2. אם כן, אילו הם אותם צעירים. מדברים על נטייה רדיקלית לימין. אצל אלה הכותבים שירה אין נטייה כזו. צעירים אלה הם כבר ברובם הברור קומוניסטים; הם כותבים שירים לוהבים עד סְפַּסְטִיִּים של התקוממות חברתית, יש בכך יותר קנאות משיש בכך תודעה חברתית, אבל הגישה הרוחנית הטיפוסית של הצעירים נותרת שמאׂלית קיצונית – לפחות אצל אלה השופכים את לבם בשיריהם, כלומר בהחלט אצל האינטלקטואליים יותר. ראוי לשים לב גם לנטייה לקתוליות, לסדר, וכן לחזרה נצחית אל הטבע, אך אין כאן אף לא סימן למה שמתרוצץ בראשיהם ועל שפתותיהם של אנשים רבים כל כך היום, כלומר לאיזושהי אידיאולוגיה ימנית. כה מעט ממנה יש בספרות האמיתית ואין היא נגלית בפנינו אפילו לפני סיפה של הספרות. זוהי בהחלט עובדה אופיינית וחשובה.

3. השפעות מכריעות: נזוואל, הורה, האלאס – ובר'זינה[2]. לא טומאן. לא סובה. לא דיק[3]. מעט שראמק. אבולוציה חד-צדדית למדי, אם כן, ומופרעת. הם מחפשים דרך אל צורה מצומצמת יותר, קריסטלית יותר, אך יותר מכל ניתן לראות כאן אותה המשכיות מופרעת; החיפוש מפרך ואינו גמיש, כאילו יש לשוב ולבחון ולחבר מחדש את השיר הצ'כי ומקצבו. מלבד זאת ניכרת שליטה ברורה של הצורה החופשית, החרוז הלבן המכביר במלים והבלתי-יעיל; אך גם כאן, אצל הכותבים הבלתי-מוכרים, יש סימנים של התעוררות.

4. מאפייני הנפש השולטים: פסימיזם, אי שקט, תפישה טרגית של העולם; ובתוך כך העדפה בולטת של האבסטרקטי והרטורי על פני החוויה. לעתים רחוקות ניתן היה לזהות נגיעה חטופה בַּמציאות הנראית או הנחווית. הם חיים עם מלים; רק מעט התבוננות וראייה יש, מעט מן האישי והגשמי, רק מעט מציאות שירית, משוררית ואנושית; רק במקרים מיוחדים נוצר בך הרושם כי דבר-מה באמת התרחש. מסופקני אם אומנם זקוקים אנו בספרות לוורבליזם – ולא משנה מאיזו אסכולה.

זהו חופן סימפטומים שעלו מתחרות השירה של חודש מאי. אפשר לקרוא בהם כל מיני דברים שאינם נוגעים אך ורק לכתבי היד ששבו אל המגירה.

---

[1] פראניה שראמק (1952-1877): משורר, סופר ומחזאי צ'כי, ואנרכיסט.

[2] ויטייסלאב נזוואל, יוזף הורה, פרנטישק האלאס: מחשובי המשוררים הצ'כים במחצית הראשונה של המאה העשרים, כולם חברי המפלגה הקומוניסטית הצ'כית. אוטקאר בר'ז'ינה: משורר צ'כי, מגדולי הסימבוליסטים הצ'כים.

[3] קארל טומאן: משורר ומתרגם מצרפתית, נחשב לנציג בולט של הקבוצה האנרכיסטית בשירה הצ'כית. אנטונין סובה: משורר אימפרסיוניסט וסימבוליסט. ויקטור דיק: סופר, משורר ופוליטיקאי, חבר המפלגה הלאומית-דמוקרטית הימנית.

קונסטנטין ביבל (Biebl) נולד ב-1989 ומת ב-1951 היה משורר צ'כי בעל סגנון יחודי. השיר שלהלן נכתב בשנת 1931.

---

אַחַר הַצָּהֳרַיִם פַּעַם
הִתְהַלַּכְתִּי בָּעִיר
מוּל כֹּל חַלּוֹן רַאֲוָה
תּוּכַל לִרְאוֹת כַּמָּה נָשִׁים קוֹרְנוֹת
כָּאן
בָּרְחוֹב
מוּל עֵינֵיךָ הַמִּשְׁתָּאוֹת אֵין הֵן מְהַסְּסוֹת כְּלָל
לִפְשֹׁט אֶת בִּגְדֵיהֶן
כְּדֵי לִמְדֹד אֶת כֹּל הַקּוֹמְבִּינֶזוֹנִים הַוְּרֻדִּים
וּפִיגָ'מוֹת הַמֶּשִׁי
שֶׁמַּצִּיעָה לָהֶן פְּרַאג 

וּבְאֵיזוֹ חֲמִידוּת הֵן סוֹבְבוֹת מוּל מְאַהֲבֵיהֶן
טִפְּשִׁים כָּל כָּךְ
עַד שֶׁאֲפִלּוּ אֵינָם מְרִימִים רֹאשָׁם
מִן הַמִּסְמָכִים
בְּמִשְׂרָדָם שֶׁבַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי שֶׁל הָעִיר