[התרגום וההקדמה פורסמו במקור בשנת 2014 במעבורת - פרויקט הסיפור הקצר]
בחודש פברואר 2013 נסענו, יאכים טופול ואני, לביקור בישראל. ספרו "לגרגר זפת" בדיוק ראה אור בתרגומי בהוצאת אחוזת בית, ונסענו להקריא ממנו ולשוחח ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים. יאכים – אולי גדול הסופרים הצ'כים בדור שאחרי מהפכת 89' – היה בעננים כבר כשגיששתי אצלו אם יהיה מעוניין בנסיעה הזו. הוא לא היה בריא לגמרי, והיתה לו המון עבודה. אני מסרב לכל הצעה, אמר לי; אבל ישראל? בטח שנוסעים לישראל. חודשים רבים קודם לכן טיילנו ביחד בכפר שבו גרה משפחתה של בת זוגי – שהוא גם, למרבה השמחה, כפר ילדותו של טופול. הוא לא האמין שבקרוב יראה ספר שלו בעברית. "רק רוסית עוד חסרה לי, אבל שם לא רוצים אותי". שנתיים מוקדם יותר, כשרק נודע לי שאתרגם שניים מספריו (השני – רומאן שבוחן את מקורות הרוע הטוטליטארי – עדיין ממתין בהוצאת הספרים עד להתייצבותו – הלוואי! – של שוק הספרים הישראלי*), הלכתי לאירוע הקראה של טופול, לפגוש אותו לראשונה. ניגשתי אליו אחרי שהאירוע הסתיים, הצגתי את עצמי ואמרתי לו שאני המתרגם שלו לעברית. היתה שתיקה קצרה ואז קרא יאכים בקול גדול אל הקהל שעוד נותר שם: "בנזונה, זה יוצא גם בישראל!"
לאנשים שקראו את "לגרגר זפת" יש ודאי תמונה מסוימת של יאכים טופול האדם והסופר. "קצת דבש" הוא סיפור אחר לגמרי, ובכל זאת טופולי לגמרי מבחינה תמאטית ולקסיקלית. אני אוהב אותו לא רק בשל היותו "הסיפור הישראלי של טופול" ובגלל המשחק המעניין במוטיבים אוטוביוגרפיים; אלא בעיקר על שום היותו יצירה מהודקת, שמצליחה (בשלושה-ארבעה עמודים) להעמיד עולם ובו דמויות ברורות ומפותחות, עם עבר מוחשי ועתיד לוט בערפל.
גם סיפורו של הסיפור הזה מעניין, והולם במידה רבה את מקורותיו ואת עברו המחתרתי של מחברו. "מעט דבש" עתיד להיכלל בקובץ סיפורים חדש של טופול שיראה אור בקרוב, אחרי שנים של כתיבת רומאנים. יאכים שלח לי אותו באימייל זמן מה אחרי ששבנו מישראל, והקפיד לציין כי נכתב בעקבות הביקור שם. אלא שהסיפור פורסם לראשונה דווקא בתרגום להולנדית, וזמן קצר אחר כך בתרגום לאנגלית של אלכס זאקר, המופיע כאן. רק אז נדפס בצ'כית, במוסף הסיפורים הקצרים היוקרתי שמפרסם פעם בשנה המגזין הנקרא ביותר בצ'כיה, "רספקט". גרסה צ'כית זו, שמובאת גם כאן, כוללת מספר שינויים קטנים בהשוואה לזו שממנה תורגם הסיפור להולנדית, לאנגלית, ועתה גם לעברית -- תרגומים שנותרו עתה, במובן מסוים, חסרי מקור. הסיפור המקסים הזה, העצוב כל כך, חוזר עתה אל המקום שבו נבט לראשונה. בקרוב יפורסם אפילו ברוסית ("חה חה!" כתב לי יאכים בנימת ניצחון). אבל ממילא "עכשיו זה יותר קל לתרגם, עם כל המכשירים האלה".
—
* בשנים שחלפו מכתיבת ההקדמה איבדה הוצאת אחוזת בית את זכויות הפרסום בעברית של הרומאן “בארץ קרה”. התרגום שוב ממתין למו”ל שירצה לפרסמו.
החורף גוֹוע, מותיר אחריו על המדרכות ערימות שלג קפוא וקרח שחור. השמש כבר מזדחלת לפעמים מעל העיר, גולשת בשמיים זגוגיים.
הווילונות כאן מוגפים תמיד, פרט לחרך צר. קרני השמש גולשות אל החדר בנקודה אחת. היא אומרת שככה קל יותר לתפוס אותן.
יש לה במיטה ראי, קטן כזה של בחורות שבוחנות בו את קצה אפן.
היא מחזיקה אותו ביד לעתים קרובות ובשמחה. לפעמים הוא נופל לה מתחת לכרית או הולך לאיבוד בין השמיכות, לא משנה, איכשהו אנחנו תמיד חופרים ושולפים אותו החוצה.
אימא לא מסתכלת על עצמה. בכלל, זה לא שהיא אי פעם הייתה אופנתית מדיי, היא גם לא התגנדרה סתם, היא לא בוחנת ולומדת את הקניונים שבפניה. איפֹה, בעזרת הראי היא צדה חתיכות שמש, בהנחה שאלה קרני האור האחרונות שתִראה.
למרות שמי יודע מה יהיה. אבל על זה לא דיברנו יותר מדי.
במהלך השנתיים האחרונות היא התרגלה לשהות במיטה. לפני כן היינו אפילו יוצאים להליכות, לקצב טיפופו האיטי של ההליכון... אפילו עד הוולטבה, נגיד... בשמים התרוצצו שחפים, היו צבעים בכל מקום, היו רעש והמולה ואנשים.
אבל בערך לפני חצי שנה ההליכה לשירותים הפכה להיות המסע ההרפתקני ביותר שלה. היא מתארת לי את מסעותיה באֶסֶמֶסים, יש לה סלולארי של זקנים שקשור לה בחוט מתחת לבית השחי, כמו אשפת חיצים עמוסה שתלויה על גב אינדיאני. אם בזמן המסע בְּג'ונגל הדירה היא עוצרת למנוחה הכרחית, או אפילו נופלת, היא שולחת חץ.
שידה, היא מודיעה... אני עוזב הכול בהזדמנות הראשונה ויוצא אליה, תופס אותה, סוחב אותה למיטה או לשירותים, מה שהיא רוצה באותו רגע. "שידה". יש לנו עוד סיסמאות מהסוג הזה.
ומה איתך, אימא?
אתה זוכר איך זה מפחיד, כשאתה ילד, ואתה צריך לעבור בלילה במסדרון? ההורים לא בבית או שהם יושנים ואתה מרגיש חרדה ואתה מפחד, אבל בסוף אתה עושה את זה.
היא מחייכת, או שהיא מנסה לחייך. זה פשוט כמה ניצחונות קטנים, היא מוסיפה.
אל תסנוורי אותי...
היא בדיוק צדה קרן שמש וזרקה לי אותה בעיניים.
מיד היא מניחה את הראי. היא בשום אופן לא רוצה לענות אותי. תמיד אהבנו זה את זה. טוב, כל ערב, או כמעט כל ערב, לפני שהייתי בן שש עשרה וסוף סוף התחפפתי, היא היתה הפוכה לגמרי. וכשהיא לא הייתה הפוכה אז היה לה האנגאובר, מה שעוד יותר גרוע. אבל בסביבות גיל חמישים – תודה לאל! – היא הפסיקה לגמרי לשתות. היא התחילה ללכת לכנסיות. וכל יום היא התחילה וגמרה בתפילה. בסופו של דבר היא הרי גדלה בבית יתומים דתי. אבא שלה, סבא שלי, מת במלחמה. אימא שלה "נידתה אותה", ככה היא אומרת. כך שלמסדר הבתולות האנגליות היה חלק גדול בחינוכה. לפני שהקומוניסטים מעכו אותן. כשהיתה צעירה, מתודלקת מהבקבוק, היא לעתים קרובות הייתה עושה צחוק מהשם של מסדר האחיות. היא לא חסכה ממני סיפורים מבודחים מבית היתומות. למרבה הצער, כשהייתי צעיר לא ידעתי להעריך את זה. לא היה שום דבר מאולץ בחזרה שלה לדת. החיים שלה הפכו שלווים יותר. זה באמת יותר טוב להתפלל בבוקר מאשר להרביץ כוסית אחרי כוסית. ולא רק זה. אחרי שחזרה בתשובה היא לא ניסתה לכפות עליי כלום, היא לא התחילה לנופף מולי בספר תנ"ך ולהרצות לי אחרי ששתיתי. מכנסיות האבן היא נשאה בעיקר סיפורים על אודות הטמפלרים, ההוספיטלרים... פראג מלאה בכאלה... ונהניתי מזה.
יש לך פה דבש, אימא. מהגליל.
אמרתי את זה בכזו נונשלנטיות... הכרזתי על הרכישה לגמרי בדרך אגב, בחצי פה, כאילו כלום. אבל הייתי גאה, זה בטח. כי איזה עוד בן מביא לאימו הגוססת דבש מארצו של ישוע?
חוץ מזה, כל מה שקשור לקניות... סלים, אוכל, שתיה, מוצרי היגיינה, בידור, את כל זה סחבתי אליה, ואני עדיין סוחב, בקשר לזה אין מה לעשות. קצת אחרי שסידרנו מה שנקרא שירותים סוציאליים, תפסתי את אימא מורידה בשירותים את כל האוכל שהם הביאו, או מציעה אותו לציפורים. גם לרחוץ אותה או לסדר את המיטה שלה, את אותו קן עצום, מפלצתי, מלא ספרים, מגזינים, פירורים, תרופות וכל מיני בלגאנים אחרים שלפעמים כבר קשה לזהות, גם את זה אסור למישהו זר לעשות. ובתי חולים? היא שונאת אותם. את זה כבר ניסינו פעם.
מפריעים לי שמה האנשים האחרים, אתה מבין?
רק שבוע לא הייתי כאן. אימא בשום אופן לא נראית לי מלוכלכת, אבל היא שוכבת כל הזמן בין אותן שמיכות, נו... נטפל בזה עוד רגע.
היום השארתי בכניסה את הסל עם הקניות הרגילות. הבאתי לאימא למיטה רק כלי קטן עם דבש ישראלי. צנצנת טרה-קוטה מסוגננת, חתומה בשעווה.
הנה הדבש הזה מישראל, אימא, כמו שרצית! הנחתי את הכלי על השולחן לצד המיטה. הוא חרק קצת.
הוא באמת מהגליל? וזה כתוב שם? ולמה זה בא בכזאת אריזה לתיירים?
כתוב פה... גליל! אבל בעברית, זה הגיוני!
ברור... אבל אני בכלל לא מתפלאת שהספרים שלך יוצאים בעברית, בכלל לא. אלה שמה חייבים שיהיה להם הכל! הספרים של אבא שלי יצאו רק בגרמנית, פולנית, הונגרית... וככה. רק בסביבה פה. עכשיו זה בטח יותר קל לתרגם, לא? עם כל המכשירים שיש.
כן, עכשיו זה קל. זה לא נחשב בכלל.
יש בכלל עוד איזה ארץ ששם לא מוציאים אותך?
ברוסיה.
אה! אבל זה מובן מאליו, זה ברור הרי. שמה אפילו אל תנסה לדחוף את עצמך. והבאת מארץ הקודש משהו גם בשביל לולֵק ובולֵק?
ככה אימא קוראת לבנים שלי. אלה שמות מאיזו סדרה פולנית.
מודלים של מטוסי קרב, קלצ'ניקובים-רובי-מים, טישרטים עם כיתוב, תאנים ועוד כל מיני דברים. הילדים היו בעננים.
טישרטים עם כתובות בעברית? השתגעת? הרי יכניסו להם שמה מכות...
אימא ממשיכה לדמיין את הפנימייה כמיתקן מלא פרחחים כמו שהיה נאמר אחרי המלחמה. הזיכרונות שלה כנראה חריפים עוד יותר לעת זקנה. התאומים שלי נמצאים אבל במקום מודרני לחלוטין, הכי טוב שיכול להיות.
אימא, בחייך, זה כבר לא שנות החמישים. את רוצה לטעום את הדבש? ומה שלומך בכלל, איך הסתדרת?
הסתדרתי טוב. לא הייתי לבד אפילו רגע. הוא איתי כל הזמן. ואנחנו מדברים.
עם מי את מדברת?
עם ישוע מושיענו וקוננו.
באמת, אימא. זה רק בראש שלך.
ואז מה? אפילו אם כן, הוא מדבר יפה.
תטעמי את הדבש? ומה הוא אומר לך?
הדברים הרגילים ככה. שאני כאילו לא צריכה לפחד. ושאני צריכה להתכונן לדרך... טוב, זה נשמע רציני, כמו בסרט... אבל הוא גם מסביר לי למה הכול קורה.
מה זה הכול?
ככה, החיים והמוות. לא ידעתי שהוא יודע גם את זה.
אני חושב שכשתמות אשרוף את הדירה הזאת. בסדר, אני לא אעשה את זה – אבל הייתי צריך. בימי התנ"ך, זאת אומרת בין אנשים נורמלים... אף אחד לא היה מתפלא על זה. שאני רוצה שכל הדברים האלה מסביב, המיטה, הספרים שלה והתמונות, השמיכות, הכריות, הסירים שכבר מזמן לא משתמשים בהם, המחבתות... העציצים היבשים, כל הדברים האלה של הזקנים, כל הכלים והעזרים, הכול ספוג בריח הדירה החמצמץ, עטוף בו כמו בציפית... באמת שהייתי רוצה שכל זה ייעלם. כשכבר לא תהיה כאן, הדירה הזאת תיפול עליי כעול מפלצתי. אני לא רוצה את זה. אנעל אותה ואתחפף. אשמור לעצמי רק את הראי הזעיר שלה, אפשר להכניס אותו לכיס, זה כלום.
אימא! ולמה הכול קורה?
הוא אומר שזאת בדיוק השאלה. ושעוד נגלה הכול. עם הזמן. זאת אומרת, כשכבר לא יהיה זמן, כן? נגלה הכול בהדרגה, נו!
אהה.
אני פותח את הצנצנת ושנינו מנשנשים. הבאתי שתי כפיות מהמטבח. הן דביקות, אבל זה לא חשוב. זה לא משנה בכלל. אני אנקה את הכלים אחר כך.
היא זוקפת את ראשה ואני מכניס לה בין שיניה את קצה כפית הדבש. היא מוצצת, וראשה שוב צונח על הכרית. היא מתענגת על הדבש בשלווה.
נראה לי שהיא שקעה לאנשהו בשבוע שלא הייתי כאן. למקום עמוק עוד יותר. היא נעלמת. פניה כבר באמת דומים לשלד. ומתי בפעם האחרונה חפפתי לה את השיער? היא באמת נראית עלובה כל כך? או שאני פשוט כבר לא רגיל, אחרי שבוע? אני חושב שכשמישהו עומד למות, מוטב כבר להיות איתו כל הזמן. ככה אתה לא מזדעזע מיד מכל שינוי.
היא אומרת: הממ, הדבש הזה אבל די רגיל בסך הכל!
בעצם כן, אני מסכים. הפעם האחרונה שאכלתי דבש הרי היתה לפני, לא יודע, עשר, חמש עשרה שנה.
אני מציע להסיט את הווילונות. תיכף אביב! אני אומר.
תשאיר ככה!
אני ניגש אל החלון ופתאום שומע את זה. הרעש שעושה הראי כשהוא מחליק לה מהיד, מקפץ על הרצפה ומתרסק למחטים קטנות, לרסיסים זערוריים ממש.
נו, עכשיו באמת הצלחתי!
זה בסדר, אני אנקה את זה. אני מטאטא בנעל רסיסים אל מתחת למיטה, אני אנקה את זה מתישהו.
תן לי שוב לטעום, קוראת אימא לעוד טיפה של דבש.
אז גם אני אוכל. אבל לא הרבה. אף פעם לא הייתי טיפוס של מתוקים.
מה אכלתְ פה כל הזמן הזה?
אוי, מה זה חשוב בכלל. קרקרים ודברים כאלה שהבאת. זה היה טעים.
בכל זאת מסתובב לי הראש ממה שאני שומע פה. שישו מדבר אליה. אז אני שואל שוב, בתקיפות.
אימא! ומה הוא עוד אומר לך?
והנה, זה הרי לא ייאמן! אימא קורנת ממש. היא מחייכת עכשיו חיוך מטופש, אי אפשר לתאר את זה, חיוך כמעט קוקטי מתפשט על הפנים הזקנות, ההרוסות. היא אפילו מסמיקה עכשיו. כמו ילדונת!
טוב, לא הכול אני יכולה... לגלות, היא אומרת בקושי. אבל הוא אומר לי גם דברים יפים!
כמו מה?
נו, כל מיני דברים על שנינו. דברים כאלה... מאוד מאוד נעימים.
מה, עליי כאילו?
מה פתאום! תעשה לי טובה, היא מתחפרת במיטה. רק עליי ועליו הוא מדבר. אבל באמת, אני אשאיר את זה לעצמי, כן?
ברור! שאספר לך משהו על ארץ הקודש? כן, הבנים בסדר גמור, הם מוסרים ד"ש והם ישלחו תמונות. ואת צריכה משהו?
לא. אולי אחר כך.
אני יושב על הכיסא, אימא שוכבת במיטה. אנחנו מסתכלים זה על זה. אין כאן איש מלבדנו, אני חושב שאין, ואיש אינו מדבר, אולי רק בראש שלה. אנחנו פשוט כאן. ושורר שקט. אבל אנחנו מחכים. כן, אנחנו מחכים לתשובה. עוד מעט יהיה אביב. אולי מצבה של אימא ישתפר, אולי תהיה בסדר? כן, היא בהחלט תהיה בסדר. זה ברור.
מראשית אוקטובר ניתן להאזין באתרי הפודקסט השונים לספר שמע שנוצר ביוזמת EUNIC GLOBAL ונשיאות סלובניה במועצת האיחוד האירופי, בשיתוף עם מכוני התרבות הלאומיים של מדינות האיחוד. הוא מציג סיפורים קצרים של סופרים עכשוויים מן המדינות השונות. הפרק השני בספר, בתרגומי מצ'כית, הוא הסיפור "הקשת" מאת מארק שינדלקה - סיפור יפהפה ומטריד ממש, על חיפוש אהבה בין אב ובן, ועל אופנים שונים של אלימות. פרק זה נוצר בשיתוף המרכז הצ’כי בתל אביב.